שינוי גודל האותגודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד
כל הכותרים
החומרים המרכיבים אותנו
דתות העולם
ישראליות, יהדות ומקרא
שירת תור הזהב
קלאסיקה ערבית

לאתר: מורה נבוכים


הדפסה ידידותית חזרה לרשימת הספרים

  » על הספר  » המחברים    » מתוך הספר  » ביקורות ועוד  » עטיפת הספר  


דוקטור פאוסטוס
מאת: כריסטופר מארלו

מחיר קטלוגי:  79 ₪
המחיר באתר: 67 ₪


 

מתוך אחרית הדבר | מאיר ויזלטיר

כריסטופר מארלו היה משורר ומחזאי אנגלי חדשן ופורץ דרך שנודעה לו השפעה מכרעת על בני דורו, אף כי פעילותו הנמרצת נקטעה באיבה, מאחר שנרצח בגיל צעיר, חודשים ספורים לאחר שמלאו לו 29 שנים, והספיק לכתוב רק שבעה מחזות (רובם להיטים מיידיים בתיאטראות לונדון), ולצידם קורפוס צנום של שירה ותרגומי מופת מלטינית. השפעתו העצומה של מארלו על המחזאות האנגלית החדשה שהתפתחה בשלהי המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17 - בעיקר באמצעות השפעתו הניכרת על בן דורו המהולל, הצעיר ממנו בחודשיים, ויליאם שקספיר - נמשכה גם אחרי מותו.

רוב חוקרי התיאטרון האנגלי מייחסים כיום את "דוקטור פאוסטוס", מחזהו הנודע ביותר של מארלו, לתקופה מוקדמת יחסית בפעילותו הדרמתית בלונדון, ומשערים שהוצג לראשונה בשנים 1590-1588. מחזה זה, נכס צאן ברזל של הספרות האנגלית והעולמית, יצירה מרשימה ומרהיבה בזכות עצמה, הוא גם מקור השפעה ודאי על יוצרים בני זמנו ומאוחרים ממנו, אפילו הרבה יותר מאוחרים. בין השאר, היה מקור השפעה חשוב על גתה (שני החלקים של המחזה "פאוסט") ועל תומס מאן (ברומן "דוקטור פאוסטוס").

מארלו מקדים את בני זמנו במאות שנים. הוא אולי האמן החשוב הראשון - בוודאי המחזאי הראשון - המוטרד על ידי הבעייתיות והצד האפל האורבים מאחורי הקסם של המדע והחוכמה. במחזותיו של מארלו עולה לראשונה על הבימה גיבור דרמתי מסוג חדש, אישיות רנסאנסית אופיינית, דמות המייצגת את המודרניות המוקדמת, המתייחדת ברצון עז לעוצמה, לשחרור, לעונג, להגשמה עצמית. דמויותיו של מארלו משתוקקות לעוצמה המתבטאת בדרך כלל בצבירת כוח, בכיבושים, בהשגת נשים או נכסים. דוקטור פאוסטוס מתייחד בכך שתשוקתו והדילמות שהיא מציבה מופנות לעבר נכסים סמליים יותר - מחוזות הדעת והיופי.

כבר המבקר והיסטוריון הספרות הצרפתי איפוליט טֶן (Taine) הבחין כי דמותו של פאוסטוס אצל מארלו אינה דומה כלל לטיפוס בעל המזג הפילוסופי שיצר גתה כעבור מאתיים שנה ב"פאוסט" שלו. גיבורו של מארלו, כותב טן, הוא "איש פרטי, טבעי, חי, נאבק, אדם פרימיטיבי ואמיתי, חמום-מוח, יוקד, משועבד לתשוקותיו, נתון בשבי חלומותיו, שקוע כליל בהווה, מסור לתאוותיו, מלא סתירות ושיגיונות..." - וביתר תמציתיות, אפשר לנסח זאת אחרת: משכיל נסער בן הרנסאנס, בן-דמותו של מארלו עצמו.

עד היום, רבים רואים את הישגו הגדול של מארלו במחזהו "דוקטור פאוסטוס" בכך שהעמיד לפני קהלו, בפעם הראשונה באנגליה, דמות מרשימה, רהוטה ומשכנעת של צעיר משכיל בן הזמן החדש, המתחבט בגלוי (ומכריע הכרעה אמיצה ומפחידה והרת תוצאות) בדילמה גדולה בת הזמן, שהתפשטה מאז כשריפה גדולה על פני האופק האינטלקטואלי - הצורך שהלך ונעשה דוחק להכריע בין האמונה למדע.

מכיוון שדוקטור פאוסטוס הוא איש הרנסאנס - כמוהו כמחבר הצעיר עצמו - הבחנה בין כישוף למדע אינה תופסת לגבי דידו. שני אלה עדיין מעורבים ובלולים זה בזה לאין הפרד, ומי שחפץ במדע כמעט אנוס להתייצב כנגד הדת. המכשף/המדען מתייצב בזירה זו במעמד של "ותחסרהו מעט מאלוהים," כמוהו כאלוהים.

אֲבָל תְּחוּמוֹ שֶׁל הַבָּקִיא בְּאֵלֶּה
נִרְחָב עַד קְצֵה גְּבוּלָהּ שֶׁל רוּחַ הָאָדָם.
כָּל מְכַשֵּׁף מֻבְהָק הוּא אֵל אַדִּיר.
קוּם, פָאוּסְטוּס, עֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן, הֱיֵה לְאֵל. (תמונה 1)

החליפו את המלה "כל מכשף" ב"כל איש מדע", ותקבלו המנון נלהב למדע הצעיר המתעורר של המאה ה-16 .

2
אחת התמות החוזרות המפותחות שוב ושוב במחזותיו של כריסטופר מארלו היא התקפה על הדת הנוצרית מתוך עמדה העשויה להצטייר על נקלה כ"אתיאיסטית". האתיאיזם מושם כאן במירכאות משום שספק אם אנגלי משכיל בן המאה ה-16 היה מסוגל לדַמות ברצינות יקום שאין בו כוח עליון, שאין בו "מנהיג לבירה". יהיה נכון יותר לראות ב"אתיאיזם" של מארלו מין אגנוסטיות או מעין תיאיזם פילוסופי, הכופר בדוגמות הדתיות המקובלות ובסמכויות המוקנות לדת בחיי יומיום, ולכתבי הקודש שלה, כמקור של ידע על העולם וכמדריך לפעילות מוסרית בו. ספק אם מארלו כפר בעצם קיומו של האל או בתפקידו כבורא העולם. המתקפות החוזרות שלו באות לערער את הדוגמות הנוצריות ואת האמיתות הנגזרות מקבלת התנ"ך והברית החדשה כעדות אמת על תולדות היקום, האדם והדת.

גם כך, היתה זו עמדה מסוכנת מאוד למחזיקים בה. בתואר הגנאי המאיים "אתאיסט" נופפו בקלות יתרה גם על הרבה פחות מזה - על כל סטייה ממה שנראה לדובר גרסה מקובלת ו"נכונה" של הדת. למרות שבדלת אמותיה המלכה אליזבת הראשונה היתה מן הסתם אשת רנסאנס משכילה, סקרנית, חובבת אמנות ותיאטרון, ובעלת סנטימנטים ליברטיניים למדי, הרי כלפי נתיניה היא היתה בראש ובראשונה נחושה בדעתה לשלוט באנגליה ביד רמה. לשם ביצור שלטונה כוננה משטר של עריצות עם הוצאות להורג ראוותניות, הקימה שירותים חשאיים פעילים, והשקיעה מאמצים בלתי נלאים כדי להשליט ביד חזקה את הכנסיה הלאומית החדשה שהמלכה ניצבה בראשה. - מתקפה על הנצרות היתה בגדר סכנת נפשות למשורר באנגליה האליזבתנית.

ב"דוקטור פאוסטוס" המתקפה של מארלו על הנצרות מתנהלת בתנופה רבתי, כשהמשורר מפעיל כמה הגנות יעילות למדי. אחת מהן היא ההגנה המשמשת אותו גם במחזות אחרים (בייחוד ב"יהודי ממלטה" וב"אדוורד השני") - כביכול, אין המתקפה שלו מכוונת נגד הנצרות אלא נגד הקתוליות, האפיפיור, הבישופים שלו, הממסד הכנסייתי הקתולי המושחת - נגד "רומא" לבדה.

אלא שהמתקפה של מארלו על הקתוליות היא כה גורפת, מוחצת וטוטלית, שהיא מותירה שוליים רחבים להתנערות מן הדת הממוסדת בכללה, ומן הדוגמות המקודשות כולן, גם אלו המשותפות לקתוליות ולפרוטסטנטיות. המתקפה הגורפת הזאת מותירה את האדם בעולם חומרני מנושל מן הברכה האלוהית, עולם שבו הגיהינום הנוצרי המסורתי, מחוז העונשין המטאפיזי, אינו אלא כפילו של העולם שאנו חיים בו. כאשר פאוסטוס מאתגר את מפיסטופלס בשאלה ישירה, "היכן הוא המקום שבני אדם קוראים לו גיהנום?" השד מנסה להתחמק מתשובה ישירה, אך לבסוף הוא מגלה את הקלפים: הגיהנום מצוי "בקֶרב היסודות שבתוכם/ אנחנו מעונים ונותרים לָעַד", כלומר בעולם הזה (שעל פי תפיסת הקדמונים קורץ מארבעת היסודות הידועים), ובעצם אנו מצויים בו כאן ועכשיו:

לַגֵּיהִנּוֹם אֵין גְּבוּל, וְאֵין הוּא תָּחוּם
בַּאֲתָר אֶחָד, כִּי כָּל מָקוֹם שֶׁאָנוּ
מְצוּיִים בּוֹ הוּא הַגֵּיהִנּוֹם,
וּמְקוֹמֵנוּ הוּא בַּגֵּיהִנּוֹם לָנֶצַח.
(תמונה 5)

זאת תמונת עולם ה

מקדימה בשלוש מאות שנה את ארתור רמבו, ושום נוצרי מאמין לא יכול לגרוס כך. קביעתו של מפיסטופלס מפיקה מפאוסטוס מענה ברוח התפיסה ההומניסטית:

הַנַּח, אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁגֵּיהִנּוֹם הוּא רַק מָשָׁל.

ועל כך באה תשובה מעניינת במיוחד מפי מפיסטופלס:

הַמְשֵׁךְ לַחְשֹׁב כָּךְ, עַד אֲשֶׁר יָבוֹא
הַנִּסָּיוֹן וִישַׁנֶּה אֶת דַּעְתְּךָ.

תשובה זו ניתן לקרוא אותה קריאה תיאיסטית גמורה (אפילו שליח השטן מכיר בסדר האלוהי) ברוחה של רפליקה דומה ששם מיכאיל בולגקוב בפי השטן ב"האמן ומרגריטה", אך אפשר לקרוא אותה גם קריאה מטפורית המצביעה על מוראות הקיום האנושי, קריאה המתאימה במיוחד לבוגרי המאה העשרים כמסקנה עגומה מן הניסיון האנושי במאה שלהם. קו ההגנה השני המגונן על מארלו מפני האשמה קטלנית בכפירה בעיקר הוא כמובן הגיבור שלו, דוקטור פאוסטוס עצמו. הרי גיבור המחזה הוא חוטא גדול שמכר את נשמתו לשטן. זה נושא המחזה. כל תעלול סאדיסטי שיש בו התעללות בדוגמה הנוצרית נופל על כתפיו הרחבות של החוטא המוצהר. ומכיוון שהלה נענש לבסוף בעונש המסורתי הראוי לשכמותו, המחבר יכול לצאת פטור מעונש (אולי גם מפיסטופלס ישא בחלק מן האשמה).

ומצויה פה גם הגנה שלישית. לכאורה, נציגות הולמת של הנצרות כמוסד רוחני קיימת במחזה החל בתמונה הראשונה, בדמות סמלים נוצריים מסורתיים כגון המלאך הטוב והמלאך הרע, ומאוחר יותר בדמותו של האיש הזקן המייצג את הנצרות הטהורה. לכאורה, הצד האלוהי מיוצג, וסופו שהוא מנצח ומעניש את החוטא. אבל מבחינה דרמתית, מבחינת הרוח הנושבת מן הבימה (או מן הטקסט) פני הדברים אינם כה חד-משמעיים. שני המלאכים מופיעים תמיד כצמד קונבנציות מיושנות, כאילו יצאו הישר מתוך אחד ממחזות המוסר או הדת הנושנים שהוצגו מטעם הכנסיה בימי חג. הם מדקלמים את הרפליקות הדידקטיות והסימטריות-מדי שלהם, ונמוגים. גם דברי הזקן ודאגתו האבהית לפאוסטוס יש בהם משהו מנותק מן ההוויה הגרוטסקית השלטת במחזה, ומהווה את עולם הממש שלו. כל זה עומד בניגוד משווע למופע הערני, הרענן, המודרני יחסית של שיחות פאוסטוס ומפיסטופלס או תעלוליהם - ועל כן אינו פעיל באמת מבחינת הארגומנט המתפתח של המחזה ונותר כמין שריד דו-ממדי ומאובן מעולם האתמול, כמין סרח עודף לא אפקטיבי בקונפליקט האידיאי. ואל לנו לשכוח את גודל השערורייה המתחוללת בלבבות אנשים החיים את חייהם בחברה האליזבתנית, מעצם ההשמעה הפומבית הבוטה, החוזרת על עצמה שוב ושוב מעל הבימה, לפני קהל רחב ומגוון, ובפנטמטר מהוקצע וסוגסטיבי, של אמירות בנוסח,

[ ... ] מַה טַּעַם אֵפוֹא
לַהֲגוֹת בֶּאֱלֹהִים אוֹ בְּגַן-עֵדֶן?
סְתָם דִּמְיוֹנוֹת וּסְתָם יֵאוּשׁ תָּפֵל!
(תמונה 5)

3
אך אין חייבים לקרוא את המונולוגים והדיאלוגים היפים של "דוקטור פאוסטוס" דווקא מתוך התמקדות בדילמות המדעיות או הדתיות המהדהדות בטקסט הזה לכל אורכו. במהלך שיטוט מקרי באינטרנט, נתקלתי לפני זמן מה בבלוג של צעיר לונדוני שאינו מתעניין במיוחד בכריסטופר מארלו או בדוקטור פאוסטוס, אלא בשאלה מתחום הפילוסופיה המעשית, מה ידמיין ומה יבקש לו אדם אם תינתן לו בחירה חופשית בלתי מוגבלת. בעיני הכותב, פאוסטוס של מארלו הוא דוגמא מאלפת לדלות הדמיון האנושי ולעליבות שאיפותיו של האדם כאשר הכל מתאפשר לו. והוא כתב: "קראתי את דוקטור פאוסטוס של מארלו, ולא רק את המחזה עצמו אלא גם את מקורותיו. מה שממש מעניין אותי הם הקטעים העוסקים בדמיון של הגיבור. כשמוצאים כאלה [...] מארלו מעלה [מדמיונו] סיורים בכמה אתרים יפים, פגישות עם דמויות היסטוריות אחדות, קצת מזומנים, וזיון אחד עם הלנה מטרויה. זה נראה כל כך צפוי."

קורא אחר של "דוקטור פאוסטוס" מתייחס אף הוא לאפיזודה עם הלנה. כך כותב חורחה לואיס בורחס במסתו "הספרייה הטוטלית" (1939), שעליה השתית אחר כך את סיפורו הנודע "הספרייה של בבל" (1941):

דוקטור פאוסטוס של מארלו, כמו פאוסט של גתה אחריו, מוצא עצמו פנים אל פנים עם רוח הרפאים של הלנה (הרעיון שהלנה מטרויה היתה רוח או חזיון תעתועים מופיע כבר אצל הקדמונים) ואומר לה, "הֶלֶנָה הַמְּתוּקָה, הִפְכִי אוֹתִי / לְבֶן אַלְמָוֶת בִּנְשִׁיקָה אַחַת." ועוד, "הוֹ, אַתְּ יָפָה יוֹתֵר מֵאֲוִיר הָעֶרֶב / הַמִּתְהַדֵּר בְּאֶלֶף כּוֹכָבִים". אין הוא אומר "שמי הערב" אלא "אוויר הערב." כל מלוא החלל של קופרניקוס מצוי במלה זו, "אוויר", החלל האינסופי שהיה אחת מתגליות הרנסאנס, החלל שאנו עדיין מאמינים בו, חרף איינשטיין, החלל שתפס את מקומה של המערכת הפטולומאית המושלת בקומדיה המשולשת של דנטה.

הקריאה של בורחס בשורות שציטט מתוך תמונה 12 של "דוקטור פאוסטוס" מעידה על היענותו המיידית לתשוקה הרנסאנסית הגדולה המפעמת בהן ובמחזה ומפגישה מיניות, אסתטיקה וקוסמולוגיה - אך גם כוח, עוצמה, והתשוקה להיות כל יכול. מוטיב זה - התשוקה להיות כל יכול, לגבור על כל מכשול, להתנער מכל עכבה - היא מוטיב החוזר שוב ושוב ולובש פנים רבות במחזות שונים של מארלו. הוא מוכר לנו במלוא עוזו כבר ממחזהו הראשון, "טַמְבּוּרְלֵין הגדול".

נציגות המיניות והיופי המוצהרות ב"דוקטור פאוסטוס" הן שתי יפהפיות קדמוניות נודעות, הלנה מטרויה ותאיס, אהובתו של אלכסנדר הגדול. כל אחת מהן בתורה נחשבה לאישה היפה בנשות תבל (כלומר, נשות הציוויליזציה היוונית), אך לשתיהן משותף דבר נוסף, שאף הוא מאפיין מרכזי בתפיסה מושגית מרכזית לרנסאנס ולמארלו - שתיהן, הן ויופיין, קשורות כל אחת בדרכה, למלחמה אדירה או למסע כיבושים מהולל, המלחמה הגדולה מכולן, מסע הכיבושים הגדול מכולם, שהיה להם מעמד סמלי בתרבות המערב בעת העתיקה, ובעקבותיה ברנסאנס, שחולל "תחייה" רבתי של הערכים הסמליים אלה - מלחמת טרויה וכיבושי אלכסנדר).

שורות אלו מתמונה 12:

פָּנַיִךְ אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר הֵשִׁיטוּ
אֶלֶף אֳנִיּוֹת בַּיָּם לִטְרוֹיָה,
לִשְׂרֹף אֶת מִגְדָּלֶיהָ עַד עָפָר?
הֶלֶנָה הַמְּתוּקָה, הִפְכִי אוֹתִי
לְבֶן אַלְמָוֶת בִּנְשִׁיקָה אַחַת.
[הם מתנשקים]

הן מן השורות הנודעות ביותר של מארלו (וזכו לאינספור הדהודים בספרות האנגלית, החל בבן זמנו שקספיר וכלה בעשרות וריאציות במהלך המאות הבאות), אולי מפני שרצף זה היה חדור ליבידו מסוג מיוחד, חדש ומגרה - השורות מדיפות ריח עז של מיניות ומוות. המפגש בין ארוטיקה ומוות הוא מאפיין רווח מאוד בטקסט זה של מארלו, והוא מצוי כאן בַּלשון לא פחות (בעצם, הרבה יותר) מאשר בסיטואציות. אפילו במונולוג הארוך החותם את התמונה האחרונה של פאוסטוס, אותו פרפור אחרון של אימה טרם ילך לאבדון, מובלעת נימה ארוטית. פאוסטוס מרותק אל העונג החושני והאסתטי. גם בכך הוא האדם החדש, בן העידן המודרני המוקדם, או איש הרנסאנס, אם תרצו.

[...]



 

© ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב על שם חיים רובין - The Haim Rubin Tel Aviv University Press | סמיוטיקה: ספרים |
טל: 03 - 6405661   פקס: 03 - 6405662   בניין גילמן למדעי הרוח, קומה 4, חדר 402, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, רמת אביב 69978