שינוי גודל האותגודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד
כל הכותרים
החומרים המרכיבים אותנו
דתות העולם
ישראליות, יהדות ומקרא
שירת תור הזהב
קלאסיקה ערבית

לאתר: מורה נבוכים


הדפסה ידידותית חזרה לרשימת הספרים

  » על הספר  » המחברים    » מתוך הספר  » ביקורות ועוד  » עטיפת הספר  


אברהם אבן עזרא - שירים
מאת: ישראל לוין - עורך

מחיר קטלוגי:  79 ₪
המחיר באתר: 67 ₪


 

אברהם אבן עזרא - האיש ויצירתו

אברהם בן מאיר אבן עזרא, אחרון המשוררים העברים הגדולים של ,תור הזהב" הספרדי, נולד בשנת 1089 בטודלה של נהר האֶבְּרוֹ, העיר שבה נולד גם בן דורו הבכיר יהודה הלוי. סערת מלחמות הרקונקיסטה היתה בעיצומה.

רק ארבע שנים חלפו מכיבוש טולדו, בירתם הקדומה של הוויזיגותים, על יד אלפונסו השישי מלך קסטיליה וליאון. שנים ספורות אחר כך נכבשה ספרד המוסלמית בידי המֻרַאבּטוּן בהנהגת יוּסֻף בְּנֻ תּשׁוּפין. הוא סיפח אותה לממלכתו הצפון אפריקאית, חיסל את השושלות העצמאיות של מדינות-הערים האנדלוסיות ודיכא את תרבותן העשירה.

קהילות היהודים נפגעו קשה והתרבו העקורים שנמלטו צפונה בחיפוש אחר מקום מבטחים חדש בחסות מלכי הנוצרים ונסיכיהם. חלפו לבלי שוב התנאים המדיניים, החברתיים והתרבותיים הייחודיים שאיפשרו את שגשוג הקהילות ואת פריחתה המופלאה של תרבותן. במחצית הראשונה של המאה השתים עשרה אמנם חיו עדיין ויצרו באנדלוסיה - גם תחת שלטון המֻרַאבּטוּן - כמה מגדולי חכמיה ומשורריה היהודים; אך כבר פעלו בה בעוצמה הכוחות והמגמות שעתידים היו להביא לקיצו של "תור הזהב".

שנות ילדותו ונעוריו של אברהם אבן עזרא עברו עליו ככל הנראה בעיר הולדתו. כמקובל באותו זמן במשפחות משכילות, הוא קיבל חינוך מגוון ועשיר, רכש בקיאות ביצירות היהדות לדורותיה, למד את השפה הערבית והתוודע לתרבות ערב וספרותה. נראה שעזב את עירו עוד בטרם נכבשה על ידי אלפונסו הראשון אֶל-בַּטַלַדוֹר מלך אראגון.

שנים רבות חי במקומות שונים בספרד הנוצרית, ביניהם בטולדו, שלימים נחשבה בטעות לעיר הולדתו. זמן מה לאחר שעזב, מסיבות לא ידועות, את טולדו, עבר המשורר אל הדרום המוסלמי. זמן ממושך חי בקורדובה, בירת המֻרַאבּטוּן, הגיע ללוסינה "עיר היהודים" וככל הנראה גם לערים נוספות, ובכללן לסביליה ולגרנאדה. פעמים אחדות ביקר במחוזות שונים בצפון אפריקה, שם שמע בוודאי על התעצמות כוחם של המֻוַאחִדוּן, תנועה לוחמנית של אסלאם פונדמנטליסטי בהנהגת אִבְּן תּוּמַרְתְּ, בן שבט מסמודה הבֶּרְבֶּרִי, שבהרי האטלס. ספק אם אבן עזרא יכול היה לצפות אז את גודל האסון שיביאו הלוחמים הקנאים על בני עמו, אך סביר להניח שבשובו ממסעותיו לספרד כבר קיננה בו, גם אם במעומעם, חרדה עמוקה מפני האפשרות שהרע מכל אכן ממשמש ובא.

בתחנות השונות של נדודיו הכיר אבן עזרא רבים מן האישים המפורסמים בזמנם - חכמים, פייטנים, אנשי מדע ופרנסים אמידים. הוא חיבר לכבודם שירי-שבח, שיגר אליהם שירי ידידות ועם קצתם אף קשר קשרים הדוקים. לשמואל בן יעקב אִבְּן גַ'אמי בגאבֶּס שבתוניס הקדיש את איגרת חי בן מקיץ, תרגום בעיבוד מקורי של החיבור הפילוסופי הקצר רִסַאלָה חַי בְּנֻ יַקִטַּאן מאת הפילוסוף הנודע אִבְּן סינַא.

פרסומו כמשורר גדל בהתמדה, הוא זכה בכבוד והערכה וכנראה לא ידע מחסור כל עוד לא נטש את ספרד מולדתו. אמיצים וממושכים היו יחסיו עם יהודה הלוי (בנו יצחק אף נלווה אל הלוי בשנת 1140 בצאתו לארץ ישראל). ב-1140 עזב אברהם אבן עזרא את ספרד - הפעם לצמיתות; הוא לא פנה לארץ החלומות הנכספת שבמזרח, אלא לארצות הנוצרים באירופה. בהגיעו לרומא כתב כמעיד על עצמו:

"... וּמֵאַרְצוֹ נִפְרַד / אֲשֶׁר הִיא בִסְפָרַד / וְאֶל רוֹמִי יָרַד / בְּנֶפֶשׁ נִבְהֶלת" (פירושו לקהלת, שיר פתיחה). ועוד כתב: "וַאֲנִי אַבְרָהָם בַּר מֵאִיר מֵאֶרֶץ מֶרְחָקִים / הוֹצִיאַתְנִי מֵאֶרֶץ סְפָרַד חֲמַת הַמְּצִיקִים"

(פירושו לאיכה, הפתיחה). בדבריו ניכרת היטב הבהלה שהניעה אותו לנטוש את מולדתו כנמלט מפני סכנה גדולה שנשקפה לו; המשורר אינו אומר מה הבהיל את נפשו ומי הם המציקים שחמתם הוציאתו מארצו. אפשר שהדברים אינם רומזים לאִיּוּם על בטחונו האישי של כותבם, אלא לחרדת פתע שעוררו בו שמועות על המתרחש בצפון אפריקה. בשנת 1140 החלו המֻוַאחִדוּן, בפיקודו של עַבְּד אלְמֻאמן, יורשו של אִבְּן תּוּמַרְתְּ, את מסע כיבושיהם בהתקפה על דרום מרוקו. קריסתה של מדינת המֻרַאבּטוּן היתה קרובה; והאפשרות שהמנצחים יפלשו לספרד נראתה לפתע ממשית מאוד.

מספרד הגיע אבן עזרא לאיטליה וחי בה למעלה משש שנים. חמש שנים שהה ברומא וכשעזָבָהּ הגיע לפרקי זמן קצרים ללוקה, לפיזה, למנטואה ולוורונה. עד מהרה למד שבאֱדום, בקרב הקהילות היהודיות בארצות הנוצרים, "אֵין הָדָר / לְכָל חָכָם הוּא דָר / בְּאַדְמַת קֵדָר" (נדוד הסיר אוני, בית 21). יותר ויותר חש עצמו זר ונכרי במקומות חדשים ולא מוכרים, גם בין אחיו היהודים שעולמם הרוחני היה רחוק ושונה מעולמה של יהדות ספרד. התחושה הזאת, בדרגות שונות של עוצמה, לא הרפתה ממנו גם לאחר שעזב את איטליה.

הוא עבר במספר רב של מקומות, בקצתם אף חי תקופות ממושכות, אך אף אחד מהם לא היה לו בית של קבע. אף שידע לקשור קשרים עם נכבדי קהילות שונות ופרנסיהן וגם כתב לכבודם שירי שבח; ואף שלפעמים זכה בחסדי נדיבים או מצא את פרנסתו מהוראה לתלמידים מזדמנים מבני משפחות אמידות - בדרך כלל סבל מבדידות, ממחסור, מעוני, לעתים גם מרעב. לא אחת, כשנאלץ להזדקק לעזרה מזולתו, נקלע למצבים משפילים שגרמו לו כאב רב. על קשייו הרבים ו"כישלונותיו" בחיי-המעשה הגיב בהערכה עצמית מפוכחת, מפויסת, חכמה ונטולת זעם, שאותה הפליא לבטא בקבוצה של שירי הומור אירוניים, מפתיעים בחדשנותם ומקוריותם. הוא לא מחל למעליביו על כבודו הפגוע, כבוד יוצר ומשכיל ספרדי רחב דעת. בשירי סטירה מושחזי לשון שנועדו לשימם ללעג ולקלס בעיני הבריות, תקף את התנשאותם העלובה, את צביעותם ובעיקר את קמצנותם.

במקומות הרבים שעבר בנדודיו יכול היה אבן עזרא לחוש במורא הנצרות על היהודים ובפחד העמוק שעוררה בהם. מפי זקני הקהילות ומקינות אשכנזיות שהגיעו לידיו יכול היה ללמוד "ממקור ראשון" על מעשי הטבח והביזה של יהודי אירופה בזמן מסע הצלב הראשון, שזכר זוועותיו לא פג גם עשרות שנים לאחר שהתרחשו. בהיותו בלוקה, בשנת 1145 - כשנה לפני מסע הצלב השני - קרא על יהודי זמנו את דברי הנביא ישעיהו (נג: ז, ט): "נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נְאֱלָמָה ... וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו עַל לֹא-חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו." ובפרשו את דבר הנביא, כתב: "ואין צורך לפרש זה, כי כל יהודי כן הוא בגלות".

בכל הקשיים שנקלע אליהם והמועקות שהכבידו על נפשו לא חדל אבן עזרא בליצור את מפעלו הספרותי-מדעי הכביר בשירה, בפרשנות המקרא, בחקר הלשון העברית ודקדוקה, בפילוסופיה, במדע האסטרונומיה והאסטרולוגיה ובמתמטיקה. את חיבוריו הרבים כתב בעשרות שנות נדודיו, במקומות שונים שאליהם הוליכוהו הדרכים במסעותיו האין סופיים. באיטליה, תחנתו הראשונה לאחר עוזבו את ספרד, פירש ברומא את ספרי איוב וקהלת, תרגם מערבית לעברית את ספרי הדקדוק של יהודה אבן חיוג' וחיבר בדקדוק את ספר מאזנים.

בלוקה סיים ככל הנראה את הנוסח הראשון, הקצר, של פירוש חומשי התורה וגמר את הפירוש לספר ישעיהו; ובתחום הלשון כתב את ספר היסוד, וכן את ספר שפת יתר שבו הגן על הרב סעדיה גאון מפני השגותיו של דונש בן לברט. בפיזה פנה לעסוק במדע, חיבר את ספר הלוחות באסטרונומיה, אף ערך "ניסויים" אסטרולוגיים. את החשוב בספרי הדקדוק שלו, ספר צחות, כתב בשנת 1146 במנטובה. לבקשת "אחד מן התלמידים", כלשונו, לחבר לו ספר שיוכל להכיר בו דקדוק הלשון", כתב בוורונה את שפה ברורה, ובסמוך לכך באותה עיר כתב גם את ספר העִבּוּר על דרכי החישוב המסובכות לקביעת השנים, התקופות והמועדים.

בטרם יעזוב, מסיבות עלומות, את איטליה שמע אבן עזרא על מסע הצלב השני. הקרבנות היהודים הראשונים נפלו בשנת 1146 ליד קלן בגרמניה וכשנה אחר כך נרצחו עשרות יהודים בווירצבורג. בצרפת נהרגו כל יהודי קרנטן וברֶמירוֹ התעלל המון מוסת בר' יעקב תם וכמעט הכהו נפש. באנגליה פגעה רעתה של עלילת דם ביהודי נוריץ'; רבים מבני הקהילה נהרגו, אחרים נאנסו להתנצר ורק מעטים הצליחו להימלט על נפשם. רושם הזוועות על אבן עזרא היה רב והשפעתן על שירתו ניכרת היטב בהעצמת דמותה של "אֱדום" כאויב המסוכן ביותר שמאיים על ביטחונם ועצם קיומם של היהודים.

בן חמישים ושמונה היה אבן עזרא בהגיעו לפרובנס שבדרום צרפת. בקהילותיה, שרבו בהן פליטים ומהגרים מספרד, זכה ככל הנראה בכבוד הראוי לו. יהודה אבן תיבון, בן דורו הצעיר, שיבח אותו (בהקדמתו לספר הרקמה של אבן ג'נאח) על שהנחיל ליהודים בארצות הנוצרים את הישגי הספרדים בחקר הלשון העברית ודקדוקה. ידעיה הפניני הבֶּדֶרְשִׁי, בשַבְּחוֹ כמאה וחמישים שנה אחר כך את חכמי ספרד, מדגיש בעיקר את "החכם הגדול ר' אברהם בן עזרא הנודע בשערים" ומציין את "שמחת גדולי הארץ הזאת, חסידיה ורבניה לקראתו בעברו עליהם" ("אגרת התנצלות" אל ר' שלמה בן אדרת).

בבֶּדֶרְשׁ, שאליה הגיע בשנת 1147 או 1148, חיבר אבן עזרא בזמן קצר מאוד מעין אנציקלופדיה אסטרולוגית, שורה של ספרים בחכמת האיצטגנינות שנחשבה באותם זמנים ענף נכבד של מדע האסטרונומיה. זו היתה יצירה רחבת ממדים, עתירת ידע, מצוינת בהרצאה בהירה ושיטתית, שהתפרסמה לימים גם בקרב חכמי אירופה. הוא מגלה בקיאות מופלגת בספרות "המקצועית" הרלבנטית ונזכרים בה עשרות רבות של חכמים וחוקרים. בבֶּדֶרְשׁ כתב אבן עזרא גם את ספר השם ובו דיון בעניינים שונים - בדקדוק הלשון, בשמות הבורא ואותיות השם המפורש, בקצת דברים מ"ספר יצירה" המיסטי הקדום ומתחום האסטרונומיה והמתמטיקה. בבואו לנַרבּוֹנָה כתב את ספר טעמי הלוחות, חיבורו המדעי החשוב באסטרונומיה, מעין נוסח שני לספר שכתב בפיזה באיטליה.

בדרום צרפת שמע אבן עזרא על חורבן קהילות היהודים בצפון אפריקה ובספרד המוסלמית בידי צבאם המנצח של המֻוַאחִדוּן. רבות מן הקהילות הושמדו בידי לוחמי הג'יהאד של עַבְּד אלְמֻאמן. חלק מן היהודים נטבחו, אחרים נאנסו לשמד או נִשְׁבּוּ ונמכרו לעבדות. אבן עזרא קונן עליהן בשירתו. מזועזע מהיקפם ואלימותם של המאורעות שתוך זמן קצר יחסית לבשו ממדים של שואה נוראה, חש כנראה כי הקיץ הקץ על ספרד היהודית ,שלו", על מולדתו הרוחנית אשר שגשגה ב"תור הזהב" האנדלוסי וכי לא תהיה לה עוד תקומה. באחת השעות הקשות ביותר בחייו, כשחוסר שקט פנימי טרדו ממנוחתו ואולי גם מכוח יצר הנדודים ששב והתעורר בו, החליט לעזוב את פרובנס.

שנים מספר אובדים עקבותיו של אבן עזרא בנדודים במקומות לא נודעים, עד שהוא שב ונגלה בצפון צרפת. בשנת 1152 הגיע המשורר לעיר שמתכנה בפיו בשם רודוס. מותש מקשיי מסעותיו ומצוקות מחסורו ועָנְיוֹ חלה ונפל למשכב. כשהחלים, כתב למען הנדיב שסעד אותו את הנוסח הארוך של פירוש התורה, וקיים בזאת נדר שנדר בחליו. בשנים שאחר כך פירש את דניאל, תהלים, מגילת אסתר, שיר השירים, ותרי עשר והשלים בכך, קרוב לוודאי, את פירושו לכל ספרי המקרא.

היצירה הפרשנית הגדולה והמורכבת היא אולי מפעלו הספרותי החשוב ביותר של אבן עזרא. אפשר שבכל ימי הביניים אין עוד יצירה אחת בודדת, פרי רוחו של יוצר יחיד, שמגלה כמותה את העושר והגיוון בעולמם התרבותי של יהודי ספר בימי זוהרם. היא גם עדות מרהיבה על רוחב דעתו של יוצרה, על השכלתו האנציקלופדית, על עמקות הגותו ב"הפלגות" הפילוסופיות ששילב במקומות שונים, על מקוריותו ומרצו הרוחני שלא ידע ליאות - ועל דחפיו הפדגוגיים העזים להנחיל את תורתו והשקפת עולמו לרבים.

בצפון צרפת חי אבן עזרא כעשר שנים. בנוסף על פירוש ספרי המקרא חיבר כנראה גם את ספר האחד, על תשעת המספרים הראשונים ומשמעויותיהם הסימליות-פיתגוריות בנפש האדם ובעולם; הוא כתב גם את ספר יסוד מספר על שם המספר ודקדוקו. פרסומו גבר בהתמדה בקהילות השונות ומכבדיו רַבּוּ בקרב חכמיהן ופרנסיהן. בין השאר קשר קשרים עם נכדיו של רש"י, החליף איגרות-שיר עם רבנו תם ושיבח בשיר את רשב"ם. ככל הנראה ידע זמנים של רווחה יחסית משנמצאו לו במקומות שונים תומכים נדיבים. אולם קשייו לא חדלו; עניו, בדידותו וזרותו כעקור הוסיפו להעיק עליו.

קשה במיוחד היתה פגיעתן של הידיעות שהגיעוהו על גורלו המר של בנו "בארץ מרחקים". יצחק אבן עזרא, שעזב את ספרד עם יהודה הלוי, הרחיק במסעו והגיע לעיראק. הוא קשר קשרים עם החכם והרופא הבגדאדי המפורסם נתנאל בן עלי - שנתכנה בערבית אַבּוּ בַּרַכַּאתּ חַבַּת אללה - ובשנת 1143 אף התארח בביתו. כשהרופא הנערץ עליו התאסלם, המיר גם יצחק את דתו. כעבור זמן טען כי היה אנוס, כי המרת דתו היתה רק למראית עין וכי למעשה נשאר נאמן ליהדותו. מעט מאוד ידוע על קורותיו, אך כנראה לא האריך ימים, חלה ומת בחליו. אביו שמע על מותו באיחור רב וקונן עליו בשירי-קינה נרגשים. התקווה שבנו יתמוך בו בזקנתו נכזבה ותחושת בדידותו בנדודיו גברה מאוד.

כשקרב אברהם אבן עזרא לשנתו השבעים, גיל מופלג באותם ימים, החליט לנדוד שוב צפונה - לקיבוץ היהודי הקטן באנגליה. את הצעד המפתיע והגורלי הזה קשה להסביר רק ב"יצר נדודים" סתמי או בחיפוש אחר נדיבים וחסדיהם. קרוב לוודאי שלאט לאט, מאז שנודע לו על חורבן קהילות צפון אפריקה וספרד המוסלמית, השתלטה עליו - תחילה במעומעם ואחר כך בהתעצמות גוברת של בהירות מודעת - תחושה של שליחות: להביא, באמצעות יצירותיו הרבות, לקהילות היהודים באירופה הנוצרית את התרבות העשירה של ספרד "שלו", ספרד שלפי הרגשתו חוסלה בידי קנאי המֻוַאחִדוּן בחצי האי הפירנאי. הוא צלח את התעלה וחי מספר שנים בלונדון. ממנה הצפין ליעד לא נודע, כחותר להגיע אל הנידחות בקהילות היהודים שבקצה הארצות הנושבות.

גם בשנות חייו האחרונות באנגליה לא דעך כוחו היוצר של אבן עזרא. בשנת 1160 תרגם לערבית את טעמי הלוחות של האסטרונום הערבי הגדול מחמד אבן ג'אבר אלבַּתַאני (מת בשנת 929), מעין פירוש ללוחות האסטרונומיים של מחמד בן מוסא אלכַ'וַארִזְמִי (מת בשנת 848). סמוך לאותו זמן כתב את ספר המספר, ספר לימוד במתמטיקה בן שבעה פרקים. לאחד מתלמידיו חיבר את ספרו יסוד מורא, באר בו את טעמי המצוות והרצה במרוכז את השקפת עולמו הפילוסופית, הניאואפלטונית בעיקרה.

את איגרת השבת, אולי חיבורו החשוב האחרון, כתב חודשים ספורים אחר כך. על קורותיו לאחר שעזב את לונדון לא ידוע כמעט דבר. אגדות שונות סיפרו שחזר על עקבותיו מ"קצה הארץ" דרומה, הגיע לאיטליה ומת ונקבר ברומא, או שב אל ארץ מוצאו ונקבר בעיירה קאלאהורה בנבארה שבצפון ספרד. אגדה אחת אף הרחיקה עדותה ו"הביאה" אותו לארץ ישראל יחד עם יהודה הלוי, אף קבעה בה את מקום קבורתו. נאמנות יותר העדויות שלפיהן אבן עזרא כלל לא עזב את אנגליה ונהרג כנראה בשטח הפקר מיוער בדרכו מלונדון צפונה. כחמישים שנה אחר כך כתב ר' משה בן חסדאי (שנודע בכינויו ר' משה תַּקוּ) בספרו כתב תמיד, ששמע "מבני אֶנגְלַנט" שאבן עזרא מת בארצם מחָלְיוֹ, לאחר שתקפוהו ביער שדים בדמות כלבים שחורים.

אחד ממעתיקי ספריו רשם בסוף הפירוש לתורה: "בראש חֹדש אדר ראשון שנת תתקכ"ד נפטר אבן עזרא ז"ל והוא בן חמש ושבעים שנה, וכתב סימן לעצמו בשנת פטירתו, כתיבת ידו: אברהם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרון אף ה'. תנצב"ה". בזיכרון הדורות הבאים הצטייר בדמות חכם נודד ועני; כך, למשל, כתב במאה הט"ז ר' יוסף שלמה דלמדיגו במכתב אחוז:

"וְזֹאת הַבְּרִיָּה / כָּל הַיָמִּים אֲשֶׁר חַיָּה / הָיָה הוֹלֵךְ וּמְסַבֵּב הָעוֹלָם [...] וְלֹא הָיָה עִמּוֹ כֶסֶף וְלֹא אֲדוּמִים [=מטבעות זהב] / כִּי זִלְזְלָם כָּל הַיָּמִים / כִּי אִם בִּגְדוֹ אֲשֶׁר יֵחַם בּוֹ / וְתַרְמִילוֹ אֲשֶׁר בּוֹ אַצְטְרוֹלַבּוֹ / וְאַבִּיר לֵב רוּח אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ".

***

אברהם אבן עזרא הוא אחרון המשוררים הגדולים של "תור הזהב" הספרדי ומן הפוריים שביניהם. מנעוריו ועד שנתו האחרונה באנגליה, בנדודיו בספרד ובארצות הנוצרים שמחוצה לה, לא חדל מחיבור שירים ויצר את אחד הפרקים המופלאים ביותר בשירה העברית לדורותיה. בשכלול איכויותיה הספרותיות-אסתטיות של שירתו, בגיוון תכניה ובהעמקת עולמה הרעיוני הוא הגיע להישגים רמים שלא נפלו מהישגיו של כל משורר עברי שקדמו בזמן או שחי ויצר בדורו. עד יומו האחרון נשאר נאמן לאסכולה הספרדית והיה לאחד ממייצגיה המובהקים ביותר. אף על פי כן מסתמנות בשירתו גם מגמות חדשות בתוכן ובצורה שמבשרות תקופה חדשה בספרות העברית בימי-הביניים.

בתחום שירת החול הרבה לכתוב שירי שבח וידידות, שירי חשק ושירי קינה, כפי שנהגו דורות הרבה לפניו; בחיבורם לא סטה מדרכי הסוגות הקלאסיות שמקורן בשירה הערבית, כפי שאומצו על ידי המשוררים העבריים. הוא שקלם במשקל הכמותי "הערבי", עיצבם בתבנית שירים שווי-חרוז או בתבניות סטרופיות של המֻוַשַּׁח והפליא לעטרם בקישוטי סגנון הבַּדִיע האורנמנטאלי. גם כשהשתעשע לעת מצוא בשירים קלים, במכתמיו המיניאטוריים ובחידותיו הקצרות השנונות, הקפיד מאוד על הדיוק והשלימות הצורנית. את רוב השירים "המסורתיים" חיבר ככל הנראה בספרד, ברוח התרבות "החצרנית" האנדלוסית.

אך הוא יצר גם לא מעט שירים בעלי אופי חדשני מובהק - רובם קרוב לוודאי מחוץ לספרד. שיריו הושפעו מן התנאים החברתיים והכוחות התרבותיים שהוא נחשף אליהם בנדודיו הממושכים; מקהל היעד החדש של קוראיו היהודים ה"אשכנזים" שהיו רחוקים מעולמם של הקוראים הספרדים המשכילים אניני הטעם; מקורות חייו האישיים בנפתוליהם ותהפוכותיהם, ומאלימות המאורעות ההיסטוריים שזעזעו את יהדות "אשכנז" והחריבו את קהילות ספרד וצפון אפריקה. ברוב השירים האלה נטה אבן עזרא לסגנון ריאליסטי. הוא הרבה להזכיר בהם שמות של אנשים שבא איתם במגע, של מקומות שבהם עבר ושל ערים וקהילות שחרבו. הוא שר בפירוט על מאורעות "חוץ ספרותיים" הקשורים לזמנם ולמקומם, ובמקרים מסוימים אף ציין את תאריכיהם המדויקים. בדרך כלל העדיף בשירים אלה את הלשון "הפשוטה" חסרת הקישוטים וכמו וויתר בכתיבתם על האסתטיציזם המתוחכם של שירת-החול האנדלוסית ועל אמצעיה הרטוריים והפיגורטיביים.

חידושיו בסגנון קשורים קשר הדוק בחידושיו בתחום התוכן. הוא היה המשורר הספרדי הראשון שכתב שירי וויכוח, כמו וויכוח בין קיץ וחורף, בין שבת ומועד, או בין הים לנוסע באחד משירי-הים שלו. הוא גם הראשון שכתב שיר על משחק השחמט, שבו תיאר בפירוט את חוקיו ואת מהלכי כליו השונים, בדמותו את הלבנים לצבאות הנוצרים ואת השחורים לצבאות המוסלמים. במקצת השירים כתב על מאורעות בחייו האישיים וגם עניינים טריביאליים לכאורה-- ספק ברצינות ספק בהיתול, תיאר את מעילו המרופט והקרוע או את זבובי הקיץ שהציקו לו. באמצעים סאטיריים חריפים ובלשון מושחזת תקף קמצנים המתחזים לנדיבים, מארחים צבועים, בורים וסכלים, עשירים מתנשאים, ולפחות במקרה אחד, כמו בשיר הנאצה על העיר "מורה", הניף את שוט לעגו הבוטה על קהילה שלימה שלא נהגה בו בכבוד הראוי ולא האירה לו פנים. חשיבות מיוחדת נודעת לקבוצה קטנה של שירים קצרים שבהם הוא מקונן על מזלו הרע. הוא עיצבם בדרכים מקוריות וייחודיות, באירוניה עצמית, בהומור רך ובעצב מחויך. הם זכו לתפוצה רבה ולפרסום; במשך דורות רבו מחקיהם ולעתים אף ייחסו לראב"ע שירים מסוג זה שלא הוא חיברם.

בשירי החול של אבן עזרא יש גם חידושי-צורה מפתיעים. הוא עיצב כמה משירי הוויכוח שלו, כמו גם את שיר-הים "אפרוש כף אל אכף", בתבנית סטרופית, שלא נודעה לפניו בשירה העברית בספרד, אף שְקָלָם במשקל ההברות שנהג בעיקר בשירת הקודש (ראו להלן, ההקדמה למדור ג). הוא גם כתב - במפגן של ווירטואוזיות - את "שיר-העץ" העברי הראשון, לכבוד רבנו תם (בעקבותיו כתב גם טדרוס אבולעאפיה שני שירים בצורת עץ, האחד בשבח הרב המקובל טדרוס הלוי אבולעאפיה-- גן המשלים והחידות א, סי' תל--והאחר בשבחו של פלוני שמואל--שם ב, סי' תקצ).

כישרונו של אבן עזרא כמשורר מתגלה במלוא כוחו בשירי הקודש שלו. אוסף פיוטיו עצום בהיקפו ומפתיע בעשרו וברב-גוניותו. כל שירי הקודש של ראב"ע כתובים על פי כללי האסכולה הפייטנית הספרדית ; ייחודו הוא בהעדפת צורות מסוימות של שיריה - ובשכלול אמצעיה האמנותיים שהעלה אותה, בערוב ימיה, לרמות נדירות של יופי. בין מאות פיוטיו ששרדו והגיעו לידינו מצויים כל הסוגים הליטורגיים שרווחו בשירת הקודש הספרדית; בהשוואה לקודמיו מיעט ראב"ע בכתיבת פיוטים מהסוג המסורתי הקדם-ספרדי ונדירים אצלו חיבורים קומפוזיציוניים מסוג הקרובה. הוא העדיף את הסוגים "הספרדיים" המובהקים, בעיקר את פיוטי היוצר - ה"מאורות" ה"אהבות" וה"גאולות" ואת הסוגים השונים של הסליחות. כשליש מכל פיוטיו - יותר מכל פייטן אחר - כתב בתבניות מגוונות של שירי אזור ושירים מעין אזוריים, לפעמים במורכבות מעוררת פליאה וברגישות נדירה לרובד הקולי של לשונם הצחה ולזרימתה הריתמית.

אופיינית לשירת הקודש של אבן עזרא היא זיקתה החזקה לפילוסופיה. כדברי החוקר ע. פליישר, "אין ספק שפייטנותו של ראב"א היא "הפילוסופית" ביותר בשירת הקודש הספרדית [...]. פייטנים שקדמו לראב"ע (ובתוכם הוגי דעות מובהקים כמו גבירול ויהודה הלוי) נהגו ביתר חסכנות ביסודות הפילוסופיים בשירי הקודש שלהם" (שירמן, תולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום צרפת, עמ' 59, הערה 188). תהליך החדירה של ההגות הפילוסופית לחיי יהודי ספרד ותרבותם, שהעמיק והלך בהתמדה מהמאה העשירית והלאה, הגיע לשיאו ביצירתו של ראב"ע, בכלל זה בשירתו. הוא אימץ לעצמו כהשקפת עולם חובקת-כל את השיטה הניאו-אפלטונית ובפיוטיו הביע לא רק את עיקרי רעיונותיה אלא גם את הקסם שהילכה עליו. השפעתה בולטת, בין השאר, בקבוצה של שירים שראב"ע כתב על הנשמה הנצחית, סיבת "נפילתה" ממרום העולמות המטאפיזיים המאירים אל חשכת החומר של עולם השֵפֶל, תכלית בואה בגוף הכָּלֶה, ושִיבתה המיסטית למקורה האלוהי (ראו להלן, מדור ז).

אברהם אבן עזרא הכניס לפיוטיו גם עניינים שונים של מדע ובקצתם יעד מקום נכבד למלכת המדעים בימי-הביניים - לאסטרונומיה (ולבת לווייתה האסטרולוגיה). הוא תיאר, לפעמים בפירוט רב, את תמונת העולם הפתולומאית, על שבעת גלגלי כוכבי הלכת והגלגל השמיני של כוכבי השבת, המקיפים את כדור הארץ. הוא רומז גם בשיריו להשפעת הכוכבים בשליחות בוראם על העולם התת-ירחי (מדור ח). בעמדו מול יפי היקום, כפי שהכירו במדע והבינו בהגותו הפילוסופית, הוא "שומע" - לא באוזניו אלא גם בשכלו - את השמים מספרים כבוד אל באין אֹמֶר ודברים, ואת הכוכבים במסילותיהם הרזים לוֹ - בלי קול, ומריעים - לא בפה, שכן "תנועתם היא רנתם ותרועתם" (ראו פירושו לתה' לט, א-ז; איוב לח, ז). כמו הפיוטים "הפילוסופיים" המובהקים, גם הפיוטים שעיקר עניינם הוא עולם הכוכבים מצטיינים בשילוב של רגשות דתיים עזים ושל התבוננות שכלית מופשטת וצלולה.

אבן עזרא כתב מספר רב של פיוטים על מצוקות היהודים בין העמים; מבחינה אמנותית הם אולי החשובים שבכל פרקי שירתו (להלן, מדור ה). מבחינת תכנם חידש אך מעט. ניכרת בהם השפעת המאורעות הקטסטרופאליים של התקופה. בדרכי הבעתם הם לעתים קרובות בעלי אופי לירי-אישי מובהק, ביטוי לרגשות היחיד המזדהה עם צרת הרבים. הוא זועק זעקה גדולה ומרה מפני אסון נורא הממשמש ובא. שיריו מייחלים למועד קץ התלאות. מחלחלת בהם מועקה מן הציפיה הנכזבת לגאולה. העתיד המצטייר בהם אטום, אפל ומאיים. "אֵין חֹשֶךְ מַחְשִׁיךְ כּחָשְׁכִי" הוא מקונן כשליח ציבור, "וַאְקַוּה לָאוֹר - וְאַיִן" (שיר לח, 9). כאחרים, אף הוא אמנם מביע לפעמים את ההשקפה האֱמוּנית שהגלות ומצוקותיה הן עונש אלוהי ראוי על חטאי האומה, אך דומה שקול צידוק הדין בשיריו רפה ומהוסס. שאלותיו על סדר העולם שאינו מובן לו מבטאות התרסה וסירוב להשלים עם הדין. האם כה גדלה חטאת בנך, הוא שואל את האל הזועם, עד "כִּי עִיר נִבְנְתָה לְמַּעַנֶךָ / בָּאֵשׁ נִצְתָה עִם כֹּהֲנֶיךָ"? "אָבִי," הוא קורא לאל, "הֲיוּמְתוּ בַחֲרוֹנְךָ בָּנִים אֲבוֹתָם חָטְאוּ?" (שיר לח, 3).

על הרקע הזה בולטת בפיוטי אבן עזרא הקצנת נדרי הנאמנות של העם הנרדף לאלוהיו, לדתו, לזהותו הרוחנית ולייחודו ההיסטורי. הוא דוחה בבוז את הטפת הנוצרים ליהודים להמיר את דתם, ואת טענת כוהניהם שאלוהים נטש את עמו ישראל. את טענתם, כי לעולם לא תתגשם תקוות היהודים לגאולה, הוא סותר במובאות מן המקרא, מביע אמונה שלמה בגאולה העתידה, גם אם מועד בואה נעלם (שירים סא, סב להלן).

לעתים קרובות מפעים את דבריו דחף עז לגונן על התקווה, לחזקה מול הייאוש המאיים להמיתה. הוא הוא שב ומשמיע בלשון השירה את חזונות הגאולה של הנביאים, מנוסחים כדיבור ישיר מפי אלוהים - לא כזיכרון מעורר געגועים מן העבר הרחוק אלא כבשורה רעננה, תקפה בזמן-הווה, מיועדת לנחם עם נרדף במצוקותיו הממשיות.

במיטב המסורת של פייטנות ספרד כתב אבן עזרא גם שירי אהבה דתיים בצורת דיאלוגים אלגוריים בין כנסת ישראל בדמות הרעייה האוהבת המתַנָּה את צרותיה וזועקת לעזרה, ובין אלוהים בדמות האהוב הנחשק, המבטיח למהר לגאלה ולנקום באויביה. אף על פי שבדרך כלל מוקדש רוב השיר לדבריה הקודרים של "הצבייה", עיקרו - במקום המועדף והמודגש בסופו - הוא קרוב לוודאי בדברי האהבה ובבשורה המנחמת בתשובה של אלוהים. בין פיוטיו של אבן עזרא מצויה גם צורת המונולוג הדרמטי--שיר שכולו, מראשיתו ועד סופו, דברי פיוס, אהבה והבטחה מפי הדמות האלוהית. הדמות הנשית נוכחת רק כנמענת של דברי המבשר ומשתקפת בהם כאהובה נחשקת שלא נשכחה על ידי האהוב הזוכר לה חסד נעוריה. הגאולה במציאות קרובה לבוא: היא שחר חדש, זריחה שאורה מאיר את חשכת ליל הגלות (ראו מדור ו, שירים מט, נ, נט, ס).

כפייטנים ספרדים נודעים אחרים כתב גם אבן עזרא שירי קודש "אישיים" ליריים, שאין בהם אמונות ודעות מיוחדות לדת מסוימת ולא נזכרים בהם שום עניינים היסטוריים-לאומיים . בפיוטים מסוג ה"סליחות" הוא מבטא אמנם גם את חרדתו של האדם החוטא המתייצב לפני האל הזועם ואת מאבקו ביצריו הרעים, אך בעיקר היטיב לבטא את האושר שבאהבת האל הממלאת את כל ישותו של המאמין, עד שאינה מותירה בו כל יצר זולתה. בקבוצת פיוטים, בעיקר מסוג הרשויות הקצרות, הוא מבטא שורה של פרדוקסים ביחס האדם לאלוהיו, פרדוקסים שמתקיימים בניגודיהם מכוחה של חוויה דתית עזה. כך הוא כותב באחד משיריו, כי ברעב להלל את האל-השׂובַע, ובצימאון לעבדו הרוויה; בפחד מפניו - הביטחון, בהשפלה העצמית ההתעלות ובהשתעבדות לו החירות האמיתית. אין מנוס ממנו אלא אליו (מדור ט, שירים צא, ק).

את יצירתו הפיוטית החשובה איגרת חי בן מקיץ כתב אבן עזרא על פי רִסַאלַתּ חַי בְּנֻ יַקִטַאן מאת הפילוסוף האריסטוטלי הערבי הגדול אבּוּ עַלִי אלחֻסֵין אבּן עַבּדאללה אבן סינא (1037-980 לספירה). כמו ב"כתר מלכות" של אבן גבירול גם בה יש תמונת עולם שלמה והשקפה פילוסופית שלמה. מן הבחינה הספרותית היצירה היא סיפור מסעות. "גיבור" הסיפור - משל לנשמה האנושית החכמה - נוטש את ביתו ויוצא למסע, בחברת שלשת רעיו המסמלים את הדמיון, את הכעס ואת הכוח המתאווה. בדרך הוא פוגש בזָקֵן פֶּלִיא - משל לשכל הפועל. * לשאלת המספר הוא עונה כי שמו "חי בן מקיץ" והוא בא מירושלים. הזקן מביע נכונות להדריכו ולהוליכו בפלאי העולמות, אם רק ירחיק מעליו את שלשת רעיו הרעים ויטהר את עצמו בטבילה במעיין. בהמשך מתואר המסע המודרך במרחבי היקום, החל בעולם השפל התת-ירחי, דרך העולם התיכון של הגלגלים הקוסמיים, אל מרומי העולם המטאפיזי של "הצורות" הנפרדות שהוא גם עולם המלאכים, עד הגבול האחרון שאליו יכול המספר להגיע - עד קצה גבול היכולת של התבונה האנושית ב"מסע" חקירותיה בעולם המושׂכלות.

אבן סינא כתב את חיבורו הפילוסופי בפרוזה. הוא שם את תיאור המסע, כעין תדריך מפורט למסַפֵּר בפועל בטרם צאתו לדרך, בפי הדמות המסתורית של המדריך. את המסע הוא מתאר כפי שיתרחש בעתיד בשני מסלולים עוקבים נבדלים זה מזה: האחד במזרח הזוהר של עולם הצורות והאחר במערב האפל של החומר - שנייהם קיימים בנפרד רק כהפשטה של הגות פילוסופית. אבן עזרא כתב את גרסתו העברית מחורזת כמליצה מחורזת, ריתמית, עתירת צלילים, מעוטרת בשפע של "שיבוצים" מקראיים ומקושטת לעתים בקישוטי סגנון הבַּדִיע האורנמנטלי.

את תיאור המסע שהתרחש בפועל - במסלול אחד, ביקום הממשי הקיים באחדות הצורה והחומר - הוא שם בפי המסַפֵּר שהתנסה בו..

את איגרת השבת, ככל הנראה יצירתו האחרונה, חיבר אבן עזרא באנגליה.הוא מבקש להוכיח בה שהיום הולך אחר הלילה וליל שבת הוא הלילה שבין ששי לשבת. לדיונו המלומד בשלשת שערי האיגרת, הקדים אבן עזרא כעין פתיחה - סיפור בדיוני מקורי, על חלום מוזר שחלם "בחצי ליל שבת".

בחלומו הוא מקבל מידי שליח אלמוני, "ציר שבת", איגרת שירית נמלצת שנכתבה בידי השבת עצמה. היא פונה בו אליו ומתלוננת על שגגה שנמצאה בו בזקנתו כשאיפשר להביא לביתו "סְפָרִים, וְשָׁם כָּתוּב לְחַלֵּל לֵיל שְׁבִיעִי". היא גם מפצירה בו לכפר על שגגתו בחיבור "אִגְרוֹת דֶּרֶךְ אֱמוּנָה" ולהפיצן "אֱלֵי כָל הָעֲבָרִים". בהתעוררו, מתברר לחולם שהחלום אמת דיבר. את הספרים ("פירושי תורה") שאכן מצא בביתו הוא נוטל עימו החוצה ומעיין בהם לאור הירח. לתדהמתו הוא מגלה "פירוש [לפסוק] וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר (בר' א, ה) ... כי הלילה הולך אחר היום" - ובמשתמע, שליל שבת הוא הלילה שבין שבת לראשון.

נחרד מפני הסכנה לחילול שבת הוא נודר נדר "לכתוב איגרת ארוכה לבאר מתי ראשית יום התורה," איגרת שבה יפריך את הדעה המוטעית ש"מַתעָה כל ישראל במזרח ובמערב, גם הקרובים גם הרחוקים, גם החיים גם המתים". כשהוא מסתייע בבקיאותו המופלגת בהלכה ובידיעתו המעמיקה באסטרונומיה, הוא מקיים את נדרו וכותב את איגרת השבת - כנראה כנגד הנאמר בפירוש לבראשית של ר' שמואל בן מאיר (הרשב"ם), מן הנודעים בחכמי צפון צרפת.

הסיפור שבראש האיגרת מצטיין במקוריותו, מפתיע בתכנו, ובעיצוב עלילת החלום שלו אין דומה לו ביצירת הדורות שקדמו לו. חינו הרב, חן סיפור עממי עתיר דמיון, חיבבו על קוראיו והוא התפרסם גם כחיבור עצמאי. ברוח "המהלך החדש" בספרות העברית-ספרדית, שאבן עזרא היה ממבשריו, הוא כתוב בפרוזה רהוטה שאינה מחורזת, ומשולב בו שיר שווה-חרוז שקול במשקל הכמותי, שהדובר בו הוא דמות מופשטת.

אבן עזרא עסק גם בתורת השירה, אם כי לא הקדיש לה חיבור מיוחד. הוא דן בשיטתיות ובאריכות יחסית באחד מפרקי ספר צחות בשקילה הכמותית "הערבית" . בהתחלה הוא מפרש מה הן שתי יחידותיו הבסיסיות של המשקל: התנועה והיתד. בהמשך הוא מונה ומתאר שמונה עשר משקלים קלאסיים, קצתם נגזרים מצורות-יסוד ראשוניות ומדגים כל אחד מהם במובאות משירי הספרדים, רובן משלו ומשל אבן גבירול שהיה נערץ עליו. לבסוף הוא מדגיש - כ"חוק" שאין להפר - שמשקלו של שיר שווה-חרוז הוא אחד בכל בתיו וכי אין הוא יכול להיות אלא אחד מן המשקלים שנמנו קודם לכן. לְטוען לִזכות של משורר להמציא "משקלים אין קץ להם" גם מחוץ לגדר שמונה עשר הקלאסיים, הוא משיב בלשון תקיפה: "אולי זה הטוען יקיץ משנת איוולתו וילמד חכמת הערביים, אז ידע בראיות גמורות למה נבחרו אֵלו המשקלים ולא אחרים ותנוח דעתו עליו". אף שאין בו חידושים רבים, היתה לפרק על המשקלים השפעה רבה על התפתחות השירה העברית באיטליה; במשך כמאה וחמישים שנה אחרי אבן עזרא העדיפו האיטלקים את השקילה הכמותית הספרדית והשתמשו רק במשקלים שהובאו בספר צחות.

בפירושו לקהלת ה' א' דן אבן עזרא באריכות ובפירוט בשירת הקודש העברית הקדומה. ככל הנראה התכוון לתקוף את דרכי הפיוט האיטלקי, אך העדיף לנהל את פולמוסו החריף כנגד דגם-החיקוי הארצישראלי. לדבריו המאלפים חשיבות כפולה: הם מתארים לראשונה בבהירות ובשיטתיות את סגולות הסגנון של אסכולת הפיוט של הקלירי, ובה בעת משקפים את סגולות הסגנון של הספרדים ואת ערכיה האסתטיים של פייטנותם. ניתן לומר כי זהו המאמר הארוך הראשון בתולדות ביקורת הספרות העברית ואחד מפרקיה השנונים ביותר. בלשון בוטה ובתחושת עליונות של יוצר ומשכיל ספרדי, תוקף אבן עזרא את "פיוטי רבי אליעזר הקליר", המפורסם והפורה בפייטני ארץ ישראל שרבים הלכו בעקבותיו וחיקוהו.

הוא מוקיע את חסרונותיהם הרבים ומוצא בהם "ארבעה דברים קשים": "הדבר האחד - כי רובי פיוטיו חידות ומשלים" שקשה מאוד להבינם; לשונם סתומה, פעמים משתמעת להרבה פנים ופעמים בלתי ניתנת לפענוח; פזורים בה כינויים רבים שאין לדעת את מי או מה הם מייצגים, וכדומה. "והדבר השני - שפיוטיו מעורבים בלשון תלמוד", כשהלשון האחת הראויה לתפילה היא לשון הקודש של המקרא. "והדבר השלישי - אפילו המלות שהם בלשון הקודש יש בהם טעויות גדולות", צורותיהן מעוותות ונטיותיהן משובשות וסוטות מחוקי הדקדוק. "והדבר הרביעי - שכל פיוטיו מדרשות והגדות", שרק בקיאים בספרות המדרש יכולים להבין את רמזיהם, ו"אין ראוי להתפלל אלא על דרך הפשט". פיוטים, כמשתמע, צריכים להיכתב בלשון מקראית "צחה", בהירה ומדויקת, פשוטה ככל האפשר, נאמנה לחוקי הדקדוק וחפה מחידושים מוזרים; על רעיונותיהם, גם אם הם עמוקים ומסובכים, להיות מובנים, קלים לקליטה ומנועים מכל ערפול.

במקומות שונים ברחבי יצירתו, בעיקר בביאור לספרי מקרא פיוטיים כתהלים, איוב ושיר השירים, מתגלה אבן עזרא גם כפרשן אנין טעם ורחב דעת של שירה, כאסתטיקן רגיש לדקויות שפתה האמנותית וכחוקר מעמיק של רעיונותיה. לפעמים הוא מסתייע בדוגמאות משירת החול והפיוט הספרדי, ובמקרים ראויים - גם מן הספרות הערבית. בתוכן דבריו ובסגנונם, כמו בפרק על המשקלים ובפולמוס נגד הקליר, בולטת לעתים קרובות מגמתו הדידקטית, כוונתו להקנות לקהילות האשכנזיות" באירופה הנוצרית את הערכים ואת "חוקי" הפואטיקה של שירת הספרדים בתור הזהב.

 

© ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב על שם חיים רובין - The Haim Rubin Tel Aviv University Press | סמיוטיקה: ספרים |
טל: 03 - 6405661   פקס: 03 - 6405662   בניין גילמן למדעי הרוח, קומה 4, חדר 402, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, רמת אביב 69978