שינוי גודל האותגודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד
כל הכותרים
החומרים המרכיבים אותנו
דתות העולם
ישראליות, יהדות ומקרא
שירת תור הזהב
קלאסיקה ערבית

לאתר: מורה נבוכים


הדפסה ידידותית חזרה לרשימת הספרים

מחיר מומלץ: 79 ₪    לאחר הנחה: 67 ₪

  » על הספר  » המחברים  » מתוך הספר  » ביקורות ועוד  » עטיפת הספר  


אסלאם מבוא קצר
מאת: מירי שפר

ISBN: 965-521-065-0

 

מתוך הספר המבוא ובהמשך
הפרק הראשון: חצי האי ערב בימי הולדת הנביא מוחמד

מבוא
השנים האחרונות הוכיחו עד כמה דינאמית וחיה היא דת האסלאם. יש לה השפעה עמוקה על חיי היומיום של מיליארדי מאמינים ועל תהליכים פוליטיים, כלכליים וחברתיים בכל העולם. אנשים רבים במערב מקשרים את האסלאם עם אלימות וטרור: המתקפה ב-11 בספטמבר 2001 על ארצות הברית, פיגועי ראווה בבאלי ובמדריד, בלונדון ובאיסטנבול, מחבלים מתאבדים בערי ישראל ובעיראק - כל אלה הם רק חלק מן המקרים שבהם אלימות ואסלאם שלובים זה בזה. רצף זה של אירועים יוצר בתודעתם של רבים את התחושה כי פעילות אלימה ובלתי מתפשרת היא מהותו של האסלאם מאז ומעולם. זוהי תמונה מעוותת של הדת השנייה בגודלה בעולם. אני מקווה שהספר הזה יציג בפני הקורא תמונה מורכבת יותר. היריעה אמנם קצרה מלהקיף את כל התמונה, אך היא תאפשר לקוראים לטעום קורטוב מן הפנים הרבות של האסלאם ושל המוסלמים.

מטרותי בספר זה הן שלוש. המטרה הראשונה: להציג בפני הקורא את עיקרי דת האסלאם. הפרקים השונים יתמקדו בדמותו של הנביא מוחמד על רקע חצי האי ערב בסוף המאה ה-6, בעיקרי האמונה, במצוות היסוד ובטקסי הפולחן, בטקסטים המכוננים, בהלכה ובמערכת החוק, במיסטיקה כרעיון וכתנועה, ביחסי המוסלמים עם בני דתות אחרות, בקבוצות בתוך דת האסלאם ובכתות שפרשו ממנו.

המטרה השנייה היא להנחות את הקורא במסע היסטורי. לגבי המאמינים, דת האסלאם מבוססת על אמת אלוהית נצחית. אמת זו נכונה תמיד ובכל מקום, אין לשנותה ואין להוסיף לה. אבל כמו לכל תופעה אנושית יש גם לאסלאם היסטוריה. הספר יפרוש בפני הקוראים את התהליכים ההיסטוריים שעיצבו את האסלאם בתהליך הפיכתו מדתם של קומץ מאמינים בחצי האי ערב לדת חובקת עולם. הדרך שבה תפסו המוסלמים את דתם הם, פרשנותם לה ויישומה בחיי היומיום השתנו במהלך למעלה מ-1,400 שנות קיומה של דת האסלאם. זוהי דת שאינה חדלה מלהתעצב מחדש אף לרגע. הדגש על תפקידם של המאמינים בעיצוב דתם מראה כי המאמינים הם שמפיחים חיים בדת, נותנים לה משמעות ומשנים אותה על-פי הבנתם ועל-פי צורכיהם, כדי להפוך אותה רלוונטית בעבורם בכל יום, בכל שעה. אסלאם אינו רק רעיון אלא תרבות ודרך חיים. הספר עוסק אפוא במאמינים לא פחות מאשר באמונה.

המטרה השלישית היא להציג בפני הקורא את הריבוי שבתרבות המוסלמית. הקהילות המוסלמיות אינן עשויות מיקשה אחת אלא דוברות בקולות רבים ששׂורר ביניהם מתח מתמיד. הקורא יוכל לפגוש כאן את קולות ההלכה הלמדניים ואת הקולות המיסטיים החווייתיים, את הקולות התובעים חומרה חסרת פשרות ולעומתם קולות הקוראים למתינות ולפשרנות. הקולות משתנים, מתחלפים ומתרבים מעת לעת וממקום למקום. מוטב להימנע ככל האפשר מהקדמת ה"א הידיעה למונח "אסלאם". אין בנמצא אסלאם קפוא אחד ויחיד, אלא זרמים שונים, פרשנויות שונות וגישות שונות.

בעיני רוב הקוראים הישראלים האסלאם הוא דת ערבית. האסלאם הוא אכן דתם של רוב הערבים, אבל מרבית המוסלמים בעולם כיום אינם ערבים (המדינה המוסלמית הגדולה בעולם היא אינדונזיה). תחת כנפי דת האסלאם מתקיימים תרבויות, לשונות וגזעים רבים. בשל העניין שלנו כאזרחים במדינת ישראל ובמזרח התיכון, התמקדתי כאן באסלאם המזרח תיכוני, אזור הליבה של עולם האסלאם הקלאסי. אזורים חשובים אחרים בעולם האסלאם נדחקו הצידה או הוצאו לגמרי אל מחוץ לסקירה זו.

דרום-מזרח אסיה, אפריקה השחורה, או הקהילות המוסלמיות המודרניות באירופה ובארצות-הברית, אינם מוזכרים אלא בחטף. אך גם המזרח התיכון אינו עשוי מיקשה אחת ויש בו תרבויות מוסלמיות לא ערביות, כמו תורכיה ופרס. ההיסטוריה המוסלמית במזרח התיכון בכלל ובארץ ישראל בפרט משולבת בהיסטוריה תורכית-מוסלמית ב-1,000 השנים האחרונות; השושלת העוסמאנית שלטה במזרח התיכון ובחלקים מאירופה מאות שנים, והעניקה לנתיניה שנים רבות של קיום דתי זה לצד זה (וזאת בתקופות שהמערב הנוצרי התאפיין בקנאות דתית וברדיפת האַחֵר ויוצא הדופן).

הסיפור כאן מסופר בשני קולות. סיפורם של המאמינים המוסלמים - המורכב בעצמו מכמה קולות - מופיע ראשון. במקביל אליו ניתנים גם הסברים שאינם מחויבים לאמונה המוסלמית ונשענים על מסקנותיהם של חוקרים המתבוננים מבחוץ. הקוראים יוכלו להבחין בין הסברים פנימיים להסברים אקדמיים חיצוניים.

כיצד ניתן להציג עולם גדול ומורכב בספרון קצר? מוותרים על חלקים רבים מן הסיפור כדי להתמקד בעיקר. ספר זה אינו אלא נקודת התחלה. קורא המעוניין להעמיק את ידיעותיו יוכל לעשות זאת בעזרת ההמלצות לקריאה נוספת, ביבליוגרפיה מוערת בעברית המובאת בסוף הספר. הואיל והספר נועד לקרב את הקוראים לתרבות המוסלמית, העדפתי שלא להקשות עליהם בכל הכרוך בשמות ובמונחים הלקוחים משפות מוסלמיות. מטעם זה בחרתי להביא כאן מונחים ושמות אישים ומקומות בתעתיק הקרוב לאופן הגייתם ולאו דווקא על-פי כללי התעתיק המחייבים בפרסומים אקדמיים. כל השמות השגורים בעברית בתעתיק מסוים הובאו כאן בצורתם המוכרת. מונחים מוכרים פחות מנוקדים בהופעתם הראשונה.

פסוקי הקוראן המצוטטים בספר לקוחים מתרגומו של אורי רובין לקוראן (תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור בשיתוף עם מפה הוצאה לאור, 2005).

מירי שפר

פרק ראשון
חצי האי ערב בימי הולדת הנביא מוחמד

החברה השבטית
בשנת 570 נולד לבני הזוג עבדאללה ואמינה בעיר מכה שבחצי האי ערב ילד בשם מוחמד, לימים הנביא מוחמד. לאיזה עולם נולד הילד מוחמד? מספר דורות לפני הולדת מוחמד הגיעו לעיר שבטים ערבים שבחרו לשנות את אורח חייהם: הם הפכו מנוודים לסוחרים ולחקלאים מדבריים. מכה הפכה למרכז המסחרי והדתי של השבטים הערבים בחג'אז. הפולחן בכַּעְבָּה, מיבנה קובייתי ששימש מקדש לאלילים בתקופה הטרום-מוסלמית, משך עולי רגל לעיר. שוּקי המסחר התפתחו במקום בזמן החגים הדתיים. כל אלה העניקו למכה מעמד מיוחד. מעמד זה קיבל הכרה רשמית בהסכם בין כמה שבטים באזור, שראו במכה ובסביבותיה אזור מקודש שבתוכו אין להילחם ואין לשפוך דם במהלך חודשי העלייה לרגל.

האוכלוסייה הדלילה בחצי האי ערב היתה מאורגנת במאה ה-6 במיבנה שבטי, רובה חיה חיי נדודים במדבר, ומיעוטה חי סביב יישובים קטנים בנאות מדבר, דוגמת טַאיף, חַ'יבַּר או יַתְ'רִבּ ומֶכּה. תושבי נאות המדבר התפרנסו ממסחר ומחקלאות מדבר (מטעי תמרים, למשל). השבטים פעלו במסגרות פוליטיות רופפות, אך שמרו על עצמאותם בתוך מסגרות אלו. כל שבט היה כפוף להנהגתו של "זקן השבט", השיח'. ה"דבק" של היחידה השבטית היה ה"עַצַבִּיָּה": תחושת שייכות חזקה של כל החברים לקבוצה, מחויבות לשמירה על האינטרסים המשותפים, ונאמנות של חבריה זה לזה. כיוון שקשר הדם נחשב לחזק שבקשרים, נהגו אנשי השבטים להציג את עצמם כמשפחות מורחבות הקשורות בקשרי דם. בריתות פוליטיות בוטאו לא אחת בכך ששני שבטים הכריזו על עצמם כעל צאצאים לאב משותף, גם אם לא היו לטענה זאת סימוכין של ממש. לאחר זמן מה כולם "זכרו" עבר משותף ויכלו "להוכיח" עץ משפחתי משותף, וכך להצדיק את הברית ביניהם במונחים משפחתיים-ביולוגיים.

צפון ודרום
מאות שנים לפני הולדת מוחמד היו הבדלים ניכרים בין החלק הצפוני של חצי האי לדרומו. האזור שמצפון לגבול המודרני של תימן ועומאן של ימינו, אזור המהווה את רוב חצי האי, נבדל בתרבותו ובאורח חייו מהאזור הדרומי (תימן ועומאן של היום). הדרום נשלט על-ידי ממלכות והתאפיין בחברה עירונית-מסחרית ובתרבות כתובה. בצפון, לעומת זאת, התקיימה חברה שבטית ללא שלטון ריכוזי. היא קיימה אורח חיים נוודי ולוחמני, שהונצח בשירים שנקראו אַיַּאם אל-עַרַבּ, "קרבות הערבים". השירים עסקו בגבורה ובנקמת דם, אך גם באהבה. השירה, שנמסרה בעל-פה ולא נכתבה, שיקפה את תרבותם של השבטים בצפון חצי האי.

נוסף להבדלים באורח החיים ובמיבנה הפוליטי בין דרום חצי האי ערב לצפונו, היו ביניהם גם הבדלים לשוניים. באזור הצפון דיברו דיאלקטים שונים של ערבית, ואילו בדרום נפוצו דיאלקטים אחרים שלא שרדו עד ימינו. החלוקה הגיאוגרפית, התרבותית והפוליטית קיבלה את ביטויה גם במסורת הערבית השבטית, שייחסה מוצא אתני שונה לתושבי שני האזורים. אנשי הצפון נחשבו צאצאי עדנאן ממשפחת אסמאעיל, הלא הוא ישמעאל בן אברהם, ואילו אנשי הדרום נחשבו לפרי חלציו של קחטאן, הלא הוא יָקְטָן בֶּן עֵבֶר המקראי (בראשית י 25-26).

בימי מוחמד כבר היטשטשו ההבדלים בין הדרום לצפון. הדרום ירד מנכסיו; ממלכות המסחר העשירות נפלו קורבן לפלישות החבשים ולאסונות טבע. אחד מהם, קריסת סכר מַאְרִבּ (צפון תימן של היום) בראשית המאה ה-7 מוזכר בקוראן בסורה 34, "שְׁבָא", פסוק 16: "ואולם הם פנו עורף, על כן שילחנו בהם שיטפון שסחף את הסכר, ותחת שני הגנים נתַנו להם שני גנים מניבֵי פרי מר למאכל, ועצי אֵשֶל ומספר עצי שֵיזָף." הקריסה הביאה להרס התרבות החקלאית באזור ולנדידת שבטים רבים צפונה. חורבנה של הממלכה הדרומית, חִ'מְיָר, מובא בקוראן כדוגמה לארעיותם של החיים ושל ההצלחה החומרית בעולם הזה. מן התרבות הכתובה המפותחת של הדרום לא נותרו אלא כתובות חקוקות על פני סלעים וגשרים.

השפה הדרום-ערבית
מהכתובות הדרום-ערביות ששרדו אנו יודעים פרט מעניין על אותה שפה (ולמעשה משפחה של דיאלקטים): ניתן היה לכתוב אותה בשני כיוונים בו זמנית. כתובות מסוימות כתובות הן מימין לשמאל והן משמאל לימין (דיאלקטים מסוימים בערבית צפונית נכתבו מאוזן, מטה-מעלה ומעלה-מטה). אולי תכונה זו התפתחה בשל הצורך להקל על מסתתי הכתובות על הסלעים. אין פירושו של דבר שהחברה הצפון-ערבית חסרה כל ידע בקריאה וכתיבה - על הידע הזה מעידות כתובות רבות ששרדו עד ימינו. אך הכתיבה שימשה בעיקר צרכים יומיומיים, ולא נועדה לשמר את נכסי התרבות וההיסטוריה: הללו אוחסנו בזיכרונם של אנשים ששיכללו את יכולתם הזיכרונית והלשוניות לכלי מקצועי, כדוגמת משוררים. בסופו של דבר, הכתב הוא שניצח: הרובד הגבוה בתרבות המוסלמית הצפון-ערבית הפך גם הוא לתרבות קוראת וכותבת, בסיומו של תהליך שארך כמאתיים שנה (ראו הפרק השלישי).

הערבים ושכניהם
חצי האי ערב היה מרוחק ממרכזי הכוח הפוליטיים, הדתיים והתרבותיים שמצפון לו, בסהר הפורה, וממערב לו, באפריקה. עם זאת, האזור לא היה מנותק מן המתרחש במרכזים פוליטיים וכלכליים אלה. שיירות מסחר שחזרו מהסהר הפורה הביאו איתן לא רק סחורות וכסף אלא גם מידע על המתרחש מחוץ לגבולות חצי האי ערב. בכך שימשו עבור תושבי האזור צוהר לעולם שמעֵבר, ואיפשרו להשפעות חיצוניות לחדור פנימה טיפין-טיפין. על-פי המסורת המוסלמית (שיש חוקרים החולקים עליה כיום), חצי האי ערב, ובייחוד העיר מכה, נמצאו במרכזו של סחר בינלאומי במוצרי מותרות כגון תבלינים, משי, שנהב ובשמים. על-פי הטענה הזאת, שיירות עמוסות סחורה פקדו את האזור לעיתים מזומנות. ייתכן שלכך מכוונת סורה 106 בקוראן, "קֻרַיְשׁ", המתייחסת לשני מסעות גדולים, האחד בחורף והאחר בקיץ.

שבטים ערבים היגרו מחצי האי ערב והתיישבו בשולי הסהר הפורה. יש למשל עדויות על שימוש בשפה הערבית בעיר ניצנה שבנגב עוד לפני כיבושי האסלאם באמצע המאה ה-7. חלק מהשבטים הצליחו להקים מדינות סְפָר יציבות יחסית. אחת מהן היתה מדינתו של ע'סאן, שבט דרום-ערבי שהיגר מהדרום מאות שנים לפני הולדת מוחמד, ולבסוף התנצר והתיישב בסוריה תחת חסותה של האימפריה הביזנטית. בעיראק קיימו הלַחְ'מים הערבים מלוכה ששלטה במשך כשלוש מאות שנה בחסות הסאסאנים הפרסים. לפי מסורת מעורפלת אחת, גם מקורם בדרום חצי האי. מדינות אלה תיווכו בין המזרח, על האימפריות הריכוזיות שבו, לבין הערבים המאורגנים בפדרציות רופפות בחצי האי. אל-חירה, הבירה הלַחְ'מית (מדרום-מזרח לנג'ף בעיראק של היום), היתה המרכז העירוני העיקרי לערביי חצי האי. היא תיפקדה כמרכז פוליטי, מסחרי ותרבותי של השבטים הנודדים. מלך אל-חירה שימש לא אחת בורר בסכסוכים בין שבטי הצפון; אל השווקים באל-חירה הביאו הסוחרים את סחורותיהם ושם קנו אספקה; חצרו של מלך אל-חירה היתה אבן שואבת למשוררים ערבים, ובתי המרחץ שלה היו יעד מבוקש לנוסעים מחצי האי ערב.

הערבים באו במגע עם שלוש מעצמות אזוריות. מעבר לים האדום שכנה ממלכת אתיופיה הקדומה שבראשה עמד הנֶגוֹס. דת המדינה היתה נצרות בגירסתה הקוֹפּטית. המדינה האתיופית נקטה מדיניות תוקפנית כלפי יושבי חצי האי ערב. הפלישות החוזרות ונשנות מאתיופיה היו אחת הסיבות להיחלשותן של ממלכות דרום חצי האי. מסע המלחמה של המצביא החבשי אַבּרַהַ בשנת 570 (כנראה) ראוי לאיזכור מיוחד. אַבּרַהַ פלש לתימן בראש גיסותיו ומשם המשיך צפונה. החבשים, שנעזרו בפילי מלחמה, חיה שלא היתה מוכרת בחצי האי ערב, הגיעו אל העיר מכה והטילו עליה מצור. על-פי המקורות המוסלמיים נאלצו הצרים לסגת מהעיר באופן פתאומי, כנראה בשל מגיפה שהתפשטה במחנה. המסורת המוסלמית כורכת את האירוע הזה עם הולדת הנביא מוחמד. נסיגתם הלא-צפויה של הפולשים מוסברת ברצונו של האל להגן על עירו מכה, שבה נמצאת הכעבה המקודשת ואשר בה עתיד להיוולד נביאו מוחמד זמן קצר לאחר מכן. יד אלוהים שלחה אל העיר ציפורים פלאיות, ואלה השליכו אבנים משמים על הפולשים והכניעו אותם, כמתואר בקוראן בסורה 105.

שתי המעצמות האחרות היו האימפריה הסאסאנית דוברת הפרסית והאימפריה הביזנטית דוברת היוונית. מלכי השושלת הסאסאנית, השושלת הלא-מוסלמית האחרונה בפרס, שלטו באזורי עיראק ואיראן של היום והשפעתם הגיעה עד למרכז אסיה. ממערב לפרת שכנה המעצמה הביזנטית, יורשתה של האימפריה הרומית. שתי האימפריות נמצאו במאבק מתמיד. ההיסטוריון המוסלמי, מוחמד בן גַ'רִיר אל-טַבַּרִי (נפטר בשנת 923), דימה את המלחמות ביניהן להתגוששות של שני ענקים: היתה זו התשה הדדית שממנה נבנה לימים האסלאם. במאות 4-6 התנהל עימות מתמשך בין שתי האימפריות, והוא כלל את מדינות החסות בסהר הפורה: הלַחְ'מים באל-חירה (בדרום עיראק) בצד הסאסאני, ועַ'סאן (בסוריה וארץ ישראל) בצד הביזנטי. המלחמה המתמדת התישה את מדינות הסְפָר. הן נחלשו, ומאחר שהפכו חסרות תועלת הסירו מהן המעצמות את חסותן; הדבר החליש אותן עוד יותר, עד שנעלמו כליל.

בהעדר כוחות חוצצים הגיעו הביזנטים והסאסאנים לעימות ישיר ביניהם על גבול חצי האי ערב. בראשית המאה ה-7 התנהלו כמה מערכות בין שתי האימפריות באזור סוריה וארץ ישראל. בתחילה היתה יד הפרסים על העליונה, ובתחילת שנות שלטונו של הקיסר הביזנטי הֵרַאקְלִיוֹס (שלט 641-610) הם פלשו לעומקה של האימפריה. הפרסים הגיעו עד לים התיכון והשתלטו על ערים מרכזיות כמו אלכסנדריה וירושלים. אולם בפלישה נועזת לעומק השטח הפרסי הצליח הראקליוס להפוך את הקערה על פיה. הוא השיב לעצמו את השטחים שאבדו, כולל העיר ירושלים, ואת שרידי הצלב הקדוש של ישו ששדדו הפולשים הפרסים מכנסיית הקבר . אך ההצלחה היתה קצרת ימים. פחות מעשור אחר-כך נכבשה העיר בידי מוסלמים.

האימפריה הביזנטית
הביזנטים הם יורשי החלק המזרחי של האימפריה הרומית. בעוד המערב נופל במאה ה-4 וה-5 בידי השבטים הגרמאניים ושוקע במשבר ארוך, הוסיף המזרח הרומי לשגשג. היוונית, שפת הדיבור, החליפה עם השנים את הלטינית כשפת השלטון, אבל מסורות רומיות ומוסדות רומיים המשיכו להתקיים. אנשי האימפריה ראו עצמם כרומאים ואת רומא החדשה כבירתם. הממלכה הביזנטית (על-שם בירתה ביזנטיון/קונסטנטינופוליס) שלטה על שטחים בבלקן, באסיה הקטנה ובאגן הים התיכון.

האסלאם כבש מידי הביזנטים את מרבית שטחי האימפריה שלהם. ארץ ישראל, סוריה, מצרים צפון אפריקה וספרד היו במהלך המאה ה-7 ותחילת ה-8 לחלק מן המדינה המוסלמית החדשה. במאה ה-11 איימו התורכים הסֶלְג'וּקים על שלמות האימפריה הנוצרית במזרח. ביזנטיון קיוותה לעזרה מן המערב כנגד האויב המוסלמי המשותף.

דת בחצי האי
גם מבחינה דתית לא היה חצי האי ערב מנותק מן המתרחש מחוצה לו. באזור חיו יהודים ונוצרים ביישובים משלהם אך גם ביישובים מעורבים. לקהילות היהודיות והנוצריות היו קשרים אמיצים עם יהודים ונוצרים בארצות אחרות והן שימשו כמתווכות לרעיונות דתיים מחוץ לחצי האי. דתם של רוב יושבי חצי האי במאה ה-6 היתה פּוֹליתיאיסטית. הערבים האמינו בקיומם של מספר אלים, שהמאמינים יכלו לתמרן ביניהם על מנת לקדם את ענייניהם בעולם.

אם אל מסוים אינו מצליח למנוע אסונות טבע כדוגמת שיטפון או בצורת, לרפא חולים או לבצע פעולות ניסיות אחרות, מותר לבזותו או לנטוש אותו כליל. אִמרוּ אל-קַיס, אחד המשוררים הידועים של התקופה הקדם-מוסלמית, ביקש את ברכתו של האל השבטי לפני צאתו לנקום את מות אביו; כשהראו הגורלות שהאל אינו תומך במעשה הנקמה, ירה המשורר את חיציו בפסל האל, והטיח בפניו כי אילו דובר באביו של האל - היתה תשובתו אחרת. שיח' של אחד השבטים היה חשׂוּך ילדים, אך משנרפא בעזרת נזיר נוצרי - התנצרו כל אנשי שבטו ונטשו את האלילים המקומיים, שלא הצליחו לבצע ניסים רפואיים דומים. המסורת הערבית מתארת סיפורים רבים מסוג זה ומתייחסת אליהם בשוויון נפש, כדברים שבשיגרה.

יחסה של המסורת המוסלמית אל התקופה שקדמה לבוא הנביא מוחמד היא אמביוולנטית. היא מכונה תקופת הגַ'אהִליה. משמעותו המדויקת של מונח זה (הוא מתורגם על-פי רוב כ"בערות") אינה ברורה כל צורכה. ברור שהמונח מבטא התייחסות שלילית גורפת לתקופה שבה - לטענת המסורת המוסלמית - שררה בורות דתית (הווה אומר עבודת אלילים במקום פולחן מונותיאיסטי) ובערות מוסרית (כלומר העדר אמות מידה מוסריות ראויות). ההתגלות לנביא מוחמד נועדה לתקן את המעוות ולהחליף את הבערות בידיעת הטוב והישר. המונח ג'אהליה משמש גם כיום לביקורת פנים-מוסלמית. דוברים המבקשים להצביע על המוסריות הירודה של החברה המוסלמית העכשווית, ובעיקר של האליטה הפוליטית המכהנת, משתמשים במונח "ג'אהליה חדשה". בכך הם מצביעים לא רק על הבעיה אלא גם על הפיתרון: בדומה לנביא מוחמד, על המאמינים לצאת מתוך החברה הג'אהלית, להתנתק ממנה כדי לשמור על צדקתם ועל טוהרתם. לאחר שיתחזקו, עליהם לגבור על החברה החוטאת ולנתץ את סמליה.

לצד הביקורת המוסלמית כלפי העבר הלא-מוסלמי והרצון לשנותו, אלמנטים מן הדת האלילית שולבו בלב ליבם של האמונה והפולחן המוסלמיים, כפי שיראו הפרקים הבאים, אם כי כלפי רעיון האלילות לא היתה כל סובלנות. היתה גם הערכה לערכי תרבות מסוימים שהאסלאם לא קטע אותם. נהפוך הוא, היה רצון לשמר את העבר ההרואי. ערכים אלה המשיכו להתקיים במשך מאות שנים, וחלקם ממשיך עוד היום. למשל, בחצר השליטים המוסלמים בבגדאד התרפקה האליטה על מה שנתפס בעיניה כגבריות בדואית מדברית. הנסיכים בארמונות חונכו על ברכי ערכים כגון סיבולת, קבלת אורחים, כבוד עצמי ועוד. אלו הם חלק מהמרכיבים של המֻרֻוָּה (מֻרוּאָה), סך התכונות הפיזיות והמעלות הנפשיות החיוביות הראויות לגבר. עיקרון זה שימש ועדיין משמש מרכיב חשוב במוסר ובאתיקה המוסלמיים לקביעת נורמות להתנהגות נאותה מבחינה ערכית, חומרית, דתית, משפטית וחברתית.

האימפריה הסאסאנית
דת המדינה הרשמית היתה הדת הזוֹרוֹאַסְטְרית, הנקראת על-שמו של הנביא האיראני זָרָתוּסְטְרָא, בן המאה ה-6 לפני הספירה. הדת (ששרדה עד היום באיראן ובהודו) היא דת דוּאַליסטית הרואה את העולם כזירת מאבק בין האל הטוב אַהוּרָמַזְדָה והאל הרע אַהֲרִימָן. הדת הונהגה על ידי מעמד של כוהנים (אַמְגוּשים, או מאגים) שהיו אחראים על שימור כתבי הקודש העתיקים ועל ניהול הפולחן. בתקופות מסוימות רדפו הסאסאנים בני דתות אחרות בניסיון לאחד את הממלכה. הניסיון הזה לא עלה יפה.

הממלכה הסאסאנית היתה מגוונת מבחינה לאומית ודתית. חיו בה מיעוטים נוצריים, יהודיים ופגאניים שונים. אפילו בקרב המשפחה האימפריאלית נמצאו חסידים לדתות אחרות, מה שגרם לחיכוכים עם המימסד הכוהני הזורואסטרי. במחצית השנייה של המאה ה-3 לספירה התפתחה באזור דת נוספת, המַאניכֵאית (על-שמו של מייסדה, מאני), ששילבה את הדואליזם הזורואסטרי עם אלמנטים נוצריים. המאניכאים הפיצו את תורתם באגן הים התיכון, על אף רדיפות נוצריות וזורואסטריות.

כמו יריביהם הביזנטים, גם הסאסאנים נחלשו מן המאבק הארוך בין פרס לביזנטיון. המרוויחים מן החולשה היו המוסלמים. בשני קרבות מכריעים, האחד בקאדיסיה בעיראק (635) והשני בנַהְואנְד באיראן (651), מוטטו הערבים את צבא האימפריה. השליט הסאסאני האחרון, כוֹסְרוֹ יַזְדֶגִירְד ה-3, נרצח בשנת 651 בעיר מֶרְוְ (כיום בדרום-מערב תורכמניסטאן). כך הקיץ הקץ על האימפריה הסאסאנית.

 

© ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב על שם חיים רובין - The Haim Rubin Tel Aviv University Press | סמיוטיקה: ספרים |
טל: 03 - 6405661   פקס: 03 - 6405662   בניין גילמן למדעי הרוח, קומה 4, חדר 402, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, רמת אביב 69978