שינוי גודל האותגודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד
כל הכותרים
החומרים המרכיבים אותנו
דתות העולם
ישראליות, יהדות ומקרא
שירת תור הזהב
קלאסיקה ערבית

לאתר: מורה נבוכים


הדפסה ידידותית חזרה לרשימת הספרים

  » על הספר  » המחברים    » מתוך הספר  » ביקורות ועוד  » עטיפת הספר  


מהי הפילוסופיה העתיקה?
מאת: פייר אדו

מחיר קטלוגי:  79 ₪
המחיר באתר: 67 ₪


 

מהי הפילוסופיה העתיקה? | פתח דבר

לעתים רחוקות בלבד אנו נותנים את הדעת על שאלת מהותה של הפילוסופיה. אכן, ההגדרה אינה פשוטה. את הסטודנטים לפילוסופיה אנו מלמדים בעיקר "פילוסופיות".

המועמדים להיות מורים לפילוסופיה לומדים את אפלטון, את אריסטו, את אפיקורוס, את הסטואים, את פלוטינוס ולאחר ה"אפילה" של ימי הביניים שבדרך כלל זוכה להתעלמות בתכניות הלימודים הרשמיות, באים דקארט, מלבראנש, שפינוזה, לייבניץ, קאנט, הגל, פיכטה, שלינג, ברגסון וכמה פילוסופים בני זמננו.

במבחן עצמו יש לכתוב חיבור שיראה שהמועמד מכיר היטב את הבעיות שמציבות התיאוריות של מחבר זה או אחר. חיבור אחר שעל המועמד לכתוב אמור להעיד על יכולתו לחשוב על בעיה שאנו מגדירים בדרך כלל כ"פילוסופית" (ולו רק מפני שהפילוסופים העתיקים או בני זמננו נהגו להגות בה). כשלעצמו, אין בזה שום בעיה.

בסופו של דבר, זה רעיון לא רע להעניק למי שלומדים את הפילוסופיות מושג כלשהו בפילוסופיה. עם זאת, ההיסטוריה של ה"פילוסופיה" אינה אך ורק ההיסטוריה של הפילוסופיות, אם במונח "פילוסופיות" אנו מתכוונים לתיאוריות ולשיטות המחשבה של הפילוסופים. כן, היסטוריה מסוג כזה ראויה ללימוד, אבל לצדה יש מקום ללמוד ולבחון את ההתנהגות הפילוסופית עצמה ואת החיים הפילוסופיים.

זו בדיוק המטרה של הספר הנוכחי — לתאר בקווים כלליים את התופעה ההיסטורית והרוחנית שהפילוסופיה העתיקה מייצגת. הקורא יאמר לי: מדוע להגביל את עצמך לפילוסופיה העתיקה, כה רחוקה היא מאתנו? שתי תשובות באמתחתי.

ראשית, זהו תחום שאני מקווה שהצלחתי להגיע בו לרמה כלשהי של מומחיות. שנית, כפי שאמר אריסטו, כדי להבין את הדברים, יש לבחון אותם בזמן התפתחותם, לתפוס אותם ברגע לידתם. אם אנחנו מדברים היום על "פילוסופיה" (philosophie), זה מפני שהיוונים המציאו את המילה פילוסופיא (philosophia) שמשמעותה "אהבת החוכמה", והמסורת של הפילוסופיא היוונית עברה לימי הביניים, ולאחר מכן לעת המודרנית.

המטרה שהצבתי לפניי, אם כן, היא לתפוס את התופעה במקורה מתוך ההבנה שהפילוסופיה היא תופעה היסטורית שמתחילה בנקודה מסוימת בזמן ומתפתחת עד ימינו.

יש בכוונתי להראות בספר את ההבדל העמוק שבין האופן שבו בני העת העתיקה חשבו על הפילוסופיא לאופן שבו אנחנו מדברים היום בדרך כלל על פילוסופיה. הסטודנטים לפילוסופיה, בעקבות אילוצים אוניברסיטאיים אלו או אחרים, מקבלים את הרושם שכל הפילוסופים שהם לומדים ניסו, כל אחד בתורו, להסביר בדרכם שלהם את היקום. את הפילוסופים בני זמננו, הסטודנט לומד כמי שמנסים לפתח הבנה או שימוש חדשים של השפה.

מהתיאוריות הללו, שניתן לכנותן "פילוסופיה כללית", עולות ויוצאות דוקטרינות ותפיסות שמבקרות את המוסר הרווח, ומשתמשות בעקרונותיהן המופשטים כדי להגיע למסקנות שנוגעות לאדם ולחברה. באופן זה הן מזמינות את האדם לבחור באורח חיים מסוים, או לאמץ דרך התנהגות כלשהי. השאלה אם אורח החיים הזה יעיל או לא היא שאלה משנית ולא חשובה. השיח הפילוסופי אינו מתיימר לענות עליה.

אני חושב שתהיה זו טעות לכפות ייצוג כזה של הפילוסופיה על הפילוסופיה העתיקה. בוודאי שאין בכוונתנו להכחיש את היכולת יוצאת הדופן של הפילוסופים של העת העתיקה לפתח תיאוריות על הבעיות המורכבות ביותר בתחומי הלוגיקה, הפיזיקה או תורת ההכרה.

אולם אנו חייבים לבחון את הפעילות המחשבתית הזאת דרך זווית אחרת, לא זו שדרכה אנחנו רגילים להבין את הפילוסופיה בימינו. ראשית, לפחות מאז סוקרטס, האפשרות לבחור בדרך חיים אינה נמצאת בסוף התהליך של הפעילות הפילוסופית, כעין נספח משני, אלא בדיוק להפך! היא נמצאת בהתחלה, באינטראקציה המורכבת שבין הביקורת שמותח האדם (הפילוסוף) על גישות קיומיות אחרות, לבין תפיסת העולם והחיים שלו, לבין החלטתו לחיות כפילוסוף.

לפחות במובן מסוים אפוא האפשרות לבחור בדרך חיים פילוסופית היא שקובעת איזו דוקטרינה פילוסופית תילמד ובאיזה אופן, ולא להפך. שנית, ההחלטה והבחירה בחיים הפילוסופיים לעולם אינן נעשות במנותק: לא הפילוסופיה ולא הפילוסופים קיימים מחוץ לקבוצה, לקהילה, בקצרה — ל"אסכולה" פילוסופית.

הבחירה באסכולה הפילוסופית שקולה למעשה לבחירה בדרך חיים; זוהי בחירה קיומית, שתובעת מהאדם שינוי מוחלט של חייו, של הווייתו. בסופו של דבר הבחירה באסכולה שקולה לרצון לחיות ולהיות באופן מסוים. הבחירה הקיומית הזאת מחייבת תפיסת עולם מסוימת. המשימה של השיח הפילוסופי היא לגלות ולהצדיק בדרך רציונלית הן את הבחירה הקיומית שאותה הוא מחייב, הן את תפיסת העולם שאותה הוא מקדם.

השיח הפילוסופי התיאורטי נולד אם כן מהבחירה הקיומית ההתחלתית. למעשה, הוא תמיד מוביל אליה מחדש: בכוח ההיגיון והשכנוע שלו, בכוח הפעולה שהוא מפעיל על השומע שלו. הוא דוחק בפילוסופים ובתלמידיהם לחיות לאור הבחירה ההתחלתית, או שבאופן כלשהו הוא עצמו מאפשר לאדם ליישם אידיאל חיים מסוים.

ברצוני לומר אם כן שעלינו להבין את השיח הפילוסופי כמבטא מצד אחד דרך חיים מסוימת, ומן הצד האחר מהווה חלק בלתי נפרד ממנה. עלינו להבין אפוא שהפילוסופיה היא דרך חיים לפני כל דבר אחר, אך היא גם קשורה בקשר הדוק לשיח הפילוסופי. אחד הנושאים המרכזיים שהספר יעסוק בהם יהיה הפער שבין הפילוסופיה לבין החוכמה.

הפילוסופיה אינה אלא תרגיל שמכין את האדם לחוכמה (sagesse). אין בכוונתי להנגיד בין הפילוסופיה כשיח פילוסופי תיאורטי, לבין החוכמה כדרך חיים שתקנית שתיכנס לתוקפה ברגע שבו השיח המילולי ימצה את עצמו ויגיע לשיא שלמותו; סכֵמה מעין זו מציע אריק וייל כאשר הוא כותב:

הפילוסוף אינו "חכם": אין לו החוכמה. הוא מדבר, וגם אם הוא מדבר כדי להגיע למקום שבו הדיבור ייעלם, הוא עדיין ימשיך לדבר עד שיגיע לסִפו של הרגע המושלם שבו הדברים שהוא אומר ישיגו את מטרתו.

וייל מתאר מצב דומה לזה שמתארת המסכת הלוגית־פילוסופית של ויטגנשטיין, שהשיח הפילוסופי שלה מתבטל בסופו של דבר אל מול פניה של חוכמה שתקנית. 4 אין ספק שמאז "המשתה" של אפלטון הפילוסופיה העתיקה מכירה בכך שהפילוסוף אינו חכם. אולם היא אינה רואה את עצמה כשיח טהור שייעצר ברגע שבו תופיע החוכמה ותהפוך אותו לכזה.

הפילוסופיה היא בעת ובעונה אחת שיח ודרך חיים, השואפים ונוטים לחוכמה בלי שישיגו אותה לעולם. עם זאת, נכון שהשיח של אפלטון, של אריסטו ושל פלוטינוס נעצר על סִפן של כמה חוויות קיומיות שגם אם הן אינן החוכמה עצמה, אפשר לראות אותן כמבשרותיה.

עם זאת, אסור להנגיד בין דרך חיים לבין שיח כאילו הם שקולים בהתאמה לתיאוריה ולפרקטיקה. השיח יכול להיות בעל היבטים מעשיים, בכך שהוא מנסה לפעול על השומע או על הקורא. גם דרך חיים יכולה להיות רעיונית (theoretique) כלומר קונטמפלטיבית.

כדי להבהיר את עצמי אני צריך להדגיש שכאשר אני כותב "שיח" אני מתכוון למובן הפילוסופי של "מחשבה דיסקורסיבית", שמתבטאת בשפה כתובה או בעל־פה. איני משתמש במובן הנפוץ בימינו של המונח שיח כ"צורת דיבור שנובעת מתפיסה או מגישה" (שיח גזעני, למשל). באופן כללי, אני מסרב לבלבל בין שפה לבין פונקציה קוגניטיבית. בהקשר הזה אצטט כמה שורות חשובות של ז'אק רופייה:

למעשה, אין כל ספק בכך שאנו יכולים לחשוב ולדעת ללא שפה, ואולי, במובנים מסוימים, לדעת טוב יותר. המחשבה היא היכולת להגדיר התנהגות הגיונית, לייצג מנטלית ולהפשיט.

החיה (שמסוגלת להבחין בין צורה של משולש לצורות אחרות, ומסוגלת לזהות שילובים מסוימים של חפצים) חושבת בדיוק כמו הילד שעדיין אינו מדבר, או החירש־אילם שלא חונך [...] המחקר הקליני מראה שאין התאמה בין התפתחות השפה לבין התפתחות האינטליגנציה:

אדם בעל יכולות אינטלקטואליות מוגבלות יכול לדבר, ובעל לקות דיבור קשה יכול להיות חכם עד מאוד [...] אצל האדם הרגיל, היכולות השכליות נראות לעתים כאילו הן נמחצות תחת עולם של כישורי הביטוי. נראה שהגילויים הגדולים מתבצעים באופן עצמאי לשפה, דרך סכֵמות (דפוסים) שהמוח מפתח.

אני מדגיש את הנקודה הזאת מאחר שבמהלך הספר ניתקל בכמה מקרים שבהם האדם ממשיך לתרגל את הפעילות הפילוסופית, גם כאשר השיח אינו יכול לבטא את הפעילות הזאת.

המטרה אם כן אינה להנגיד ולהפריד בין הפילוסופיה כדרך חיים מצד אחד לבין השיח הפילוסופי כגורם חיצוני לפילוסופיה מן הצד האחר. ההפך הוא הנכון: ברצוני להראות שהשיח הפילוסופי מהווה חלק מדרך החיים. עם זאת, יש לקבל את העובדה שהבחירה בדרך חיים היא שקובעת את השיח של הפילוסוף, ולא להפך. במילים אחרות — איננו יכולים להניח שהשיח הפילוסופי קיים לעצמו ועבור עצמו וללמוד את המבנה שלו בניתוק מהפילוסופים שפיתחו אותו. האם אנו יכולים להפריד בין השיח של סוקרטס לבין החיים והמוות של סוקרטס?

המונח "תרגילים רוחניים" יופיע לעתים קרובות בעמודים הבאים. אני משתמש בו כדי לדבר על פרקטיקות שיכולות להיות גופניות כמו משטר תזונה, דיסקורסיביות כמו דיאלוג ומדיטציה או אינטואיטיביות כמו עיון (קונטמפלציה). המשותף לכולן הוא שהן נועדו לבצע שינוי במי שמתרגל אותן. השיח של המורה הפילוסופי יכול לקבל את הצורה של תרגיל רוחני, כאשר השיח הזה מוצג כך שהתלמיד .(כשומע, קורא או בן שיח) יכול להשתמש בו כדי להתקדם מבחינה רוחנית ולשנות את פנימיותו.

המהלך של ספר זה מורכב משלושה שלבים. בראשון נספר את ההיסטוריה של השימושים הראשונים במילה פילוסופיא. ננסה להבין את המשמעות של ההגדרה האפלטונית למונח כתשוקה לחוכמה (בדיאלוג "המשתה"). לאחר מכן ננסה לגלות את המאפיינים של הפילוסופיות השונות של העת העתיקה ונבחן כל אחת מהן כדרך חיים. בסופו של דבר מהלך זה יוביל אותנו לבחון את התכונות המשותפות לפילוסופיות השונות. בחלק השלישי ננסה להסביר מדוע ועד כמה הובנתה הפילוסופיה מאז ימי הביניים כפעילות תיאורטית גרידא. לבסוף, נציב את השאלה הבאה: האם ניתן לחזור לאידיאל העתיק של הפילוסופיה?

הרעיונות שאני מציג בספר זה הם פרי מחקרים ארוכים שהוקדשו לפילוסופים ולפילוסופיה של העת העתיקה. שני ספרים השפיעו עליי באופן עמוק במהלך המחקרים שלי. ראשית הספר Seelenf.hrung (הדרכת הנפשות) של ראבאו (Rabbow) שהופיע ב־ 1954.

הספר של ראבאו פורס את הצורות השונות שעטו על עצמן הפרקטיקות הרוחניות אצל הסטואים והאפיקוראים. הוא משכיל להוכיח את ההמשכיות שניתן לזהות בין הרוחניות העתיקה לרוחניות הנוצרית (עם זאת הוא מגביל את עצמו, אולי יותר מדי, להיבטים הרטוריים של התרגילים הרוחניים). שנית, הספר של רעייתי, שעוד לפני היכרותנו כתבה ספר על סנקה ועל מסורת הדרכת התודעה בעולם היווני־רומי. 8 הספר מיקם את הפילוסופיה הסטואית בהקשר הרחב יותר של הפילוסופיה העתיקה.

היה לי העונג לפגוש שני פילוסופים שללא כל קשר לעבודתי החלו לעסוק גם הם באותן הבעיות: וולקה המנוח, שמחקריו על הפילוסופיה כתרפיה של הנפש פורסמו לאחרונה, ועמיתי הפולני דומאנסקי, שעבודתו על תפיסת הפילוסופיה בימי הביניים והרנסנס תתפרסם בקרוב. בספרו זה הוא מראה שהתפיסה העתיקה של הפילוסופיה נגנזה בימי הביניים, אבל רק באופן חלקי.

היא הופיעה שוב ברנסנס, למשל בכתביהם של פטרארקה ושל ארסמוס. בדרך אגב, אני מניח שמאמרי "תרגילים רוחניים ופילוסופיה עתיקה", שפורסם ב־ 1977 , השפיע על האופן שבו מישל פוקו הגה את הרעיון של "תרבות העצמי". במקום אחר ציינתי את נקודות ההסכמה והמחלוקת שבינינו.

אני חייב להביע את תודתי מקרב לב לאריק ויין שהציע לי לכתוב את הספר הנוכחי, שייעץ לי בנוגע למבנהו וגילה כלפי סבלנות עילאית. תודתי שלוחה גם לעמיתתי היקרה ר"נ האמאיון, שהאירה למעני בעיות סבוכות עד מאוד בתחום השמאניזם. תודה רבה שלוחה במיוחד לסילבי סימון ולגווואנל אוברי, לז'אני קרלייר ולאלזטרוט אדו, שקראו את הספר כדי לנכש ממנו ככל האפשר ניסוחים שגויים וטעויות.


 

© ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב על שם חיים רובין - The Haim Rubin Tel Aviv University Press | סמיוטיקה: ספרים |
טל: 03 - 6405661   פקס: 03 - 6405662   בניין גילמן למדעי הרוח, קומה 4, חדר 402, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, רמת אביב 69978